אני חייבת לשתף אותך במה שקרה לי תאמין לי, זה פשוט טלטל אותי. הבן שלי, איתמר, ודפנה, הכלה שלי, הגיעו אליי לדירה בתל אביב, התיישבו מולי עם פנים חמוצות ורק חיפשו איך לשכנע אותי. עץ התה הזה בדירה שלי, שאמא שלי שתלה לפני שלושים שנה, תמיד נתן תחושת בית וביטחון, אבל באותו יום האוויר היה מתוח כמו מיתר על גיטרה.
אמא, נו, למה את מתעקשת? ממש עושה פרצוף של ילדה קטנה, אמר איתמר. אנחנו לא מבקשים ממך להרים ארגזים בשוק הכרמל, רק שתשגיחי על הילדים שלנו! זה רק שלושה חודשים, לא נצח. תראי, יש לך דירה בתל אביב, חצר עם גינת תבלינים, רוחות מהים, הבריזה… הילדים לא נהנים בקיץ בעיר, הרחובות רותחים, הדשא שלך בגינה כבר מזמן הפך למגרש כדורגל. אנחנו בסדר, קנינו כרטיסים ליוון, מלון כבר מחכה. מה, עכשיו נבטל הכול?
ישבתי מולם, מסתכלת על איתמר בן יחיד, בן 35, קצת שיבה בצדדים, שעון דיגיטלי ואותו פרצוף כאילו מישהו מנע ממנו רכישת גאדג’ט חדש. דפנה היתה לידו, כל הזמן מגלגלת את האינסטגרם שלה כאילו רוצה לברוח מכל השיחה אבל אי אפשר.
איתמר, אני לא עושה לך דווקא, אמרתי בשקט אבל בנחישות, ושמתי את הכפית על הצלחת בקול חזק במיוחד. השנה אני לא לוקחת את נכדיי לשלושה חודשים. אני מאוד אוהבת אותם, אבל אני עייפה. לחץ הדם שלי משתולל מהאביב, הרופא אמר לי להירגע, לטפל בעצמי. קניתי חבילה של שבועיים במלון מרפא בים המלח לסוף יוני. אחרי זה אני רוצה גינה, ספרים, לישון עד מאוחר. פשוט לחיות בשבילי.
דפנה הרימה את הראש מהטלפון, מביטה בי כאילו קיללתי אותה.
בשבילך? את רצינית? נכדים זאת שמחה, אנשים בארץ חולמים להיות עם נכדים בקיץ! “גינה, ורדים”… הם צריכים אותך, זקוקים לחום שלך. ועכשיו, שבוע לפני, את מודיעה לנו? יש לנו חופשה זוגית, שלוש שנים לא נסענו יחד, יום נישואין!
דפנה, אני אמרתי לכם כבר במרץ, הסברתי בנחת, למרות שבלב כבר רק רתחתי מכעס. אני זוכרת שצחקתם. עכשיו זה נשמע כאילו זאת הפעם הראשונה ששמעתם על זה.
נו, אמא, מה זה חשוב מה אמרת אז, אמר איתמר, ומנסה לצחוק. מה זה משנה, להסתובב אחת עם עצמך בגינה או עם הנכדים? הם כבר גדולים יונתן בן שמונה, ליאור בן שש. ילדים סבבה.
חייכתי במרירות. “ילדים סבבה” בשנה שעברה הפכו את הבוסתן שלי לאסון, הטביעו את האייפון שלי בדלי מים, והבריחו את החתולה של השכנה עד שבקושי היתה חיה. ולמרות ששמרתי עליהם כל הזמן, בסוף היום נשארתי חיוורת, לוקחת תרופות נגד דופק מואץ, ומבשלה פנקייקים בשלוש לפנות בוקר.
יש הבדל ענקי, בובי שלי. אני אוהבת אותם, באמת. אבל הבריאות שלי לא מאפשרת לעבוד במשרה מלאה של סבתא 24/7. אני מוכנה לקחת אותם לסופי שבוע, אולי גם ליום פה יום שם אבל לא לקיץ שלם. זה עבודה קשה, איתמר. אני בת 62.
בדיוק! חתכה דפנה פתאום, כאילו מצאה את נקודת התורפה. 62! זה הזמן לחשוב על משפחה, על הנשמה לא על חופשה במלון מרפא. אמא, אנחנו חוגגים אותך, מפנקים קנינו לך במתנה מכשיר בישול על, דואגים לך. ואת? דוקרת אותנו בגב.
מכשיר בישול? שאלתי בהרמת גבה. זה שאף פעם לא השתמשתי בו כי אני אוהבת לבשל על הגז? תודה. אבל מתנות לא נותנים בציפיות לקבל משהו בתמורה.
דפנה הסמיקה, איתמר נאנח, ואז אמר משהו שחתך לי את הנשמה:
אמא, אל תתחילי. תראי… דפנה ואני דיברנו. את מתנהגת קצת… מוזר בזמן האחרון. שוכחת דברים. מתעצבנת מהר. מסרבת לעזור למשפחה. אולי זה כבר הגיל? דמנציה או משהו?
מה??
נו, את יודעת, בגיל מבוגר מאבדים קשר עם המציאות. אם את לא מצליחה לטפל בהם, אולי בקרוב גם לא תוכלי לדאוג לעצמך. דירה גדולה, גז, מים… מסוכן. חשבנו שתלכי לבית גיל הזהב. יש שם הכול: רופאים, חברים, מיני פעילויות, ארוחות מסודרות. הדירה תושכר, הכסף ילך לתשלום הבית הזה, ואנחנו סוף סוף ננשום עם המשכנתא.
השקט בדירה היה כבד, אפילו שעיר סואן שמעתי את האוטובוס ברחוב דיזנגוף, השעון של סבא, המתנה מהסבתא שלי, נדנד באיטיות. איתמר נראה לי פתאום זר לא הילד שתפרתי לו גרביים, לא הנער שוויתרתי על חופשות בשביל שיעורים פרטיים שלו. לפנַי ישב מישהו קר, שמציע לאמא שלו לעבור לבית אבות.
אז אתה רוצה שאני אעבור למוסד, כדי שלא אפריע לכם?
לא “מוסד”, דפנה זעפה. זה נקרא “להבטיח לך זקנה טובה”. את בעצמך אומרת עייפות, לחץ דם. שם יש רופאים. תחשבי אולי יקרה משהו, את לבד, אנחנו ביוון. מי ירגיש? אנחנו? עדיף שתהיי במקום בטוח.
הבחירה שלי היא: או להרוס את הבריאות שלי עם הילדים שלכם כל הקיץ, או שאתם תחשבו שאני לא שפויה ותשלחו אותי למוסד? התיישרתי על הכיסא, פתאום הגב מתוח וחזק.
לא צריך להפוך לדרמה, איתמר הרים עיניים בעצם, אנחנו צריכים עזרה. ואם את לא עוזרת, אז למה… איזו משמעות יש שתהיי לבד בדירה ענקית? לילדים צפוף, לנו צפוף, ואת מתפנקת. זה לא איום, אמא, פשוט הגיון.
קמתי מהשולחן, ניגשתי לחלון. בחוץ פרחה דלת זית, ריח מתוק באוויר.
תלכו, אמרתי בשקט, בלי להביט בהם.
אמא, עוד לא סיימנו…
תלכו! צעקתי, והקול שלי היה שובר כמו סטירה. שניכם.
איתמר ודפנה הסתכלו זה על זו. איתמר כמעט אמר משהו, אבל כשראה את הלב שלי דאב, לא ניסה.
תחשבי, אמא זרק מהמסדרון. יש לך שבוע, ואז נחליט אחרת. הכרטיסים לא יוחזרו.
הדלת נטרקה. התיישבתי, כיסיתי את הפנים. דמעות לא היו רק פחד צורב ואכזבה ענקית.
בלילה לא הצלחתי לישון, רק שכבתי, מחשבות מסתובבות: “בית אבות”, “משוגעת”, “מסוכן”. אני יודעת את החוקים אף אחד לא ישלח אותי ללא הסכמה כל עוד אני צלולה, אבל עצם המחשבה, שהבן שלי מעדיף להרים אותי מהבית ולסגור אותי, רק כדי לפתור עניינים של נדל”ן וחופשה הרעידה אותי.
בבוקר שתיתי קפה חזק, לבשתי את החליפה הכי יפה שלי, מרחתי אודם ויצאתי. לא לסופר ולא לבית המרקחת, אלא למשרד עו”ד החברה שלי, מיכל כהן, שמכירה אותי כבר שנים.
מיכל, אני צריכה ייעוץ, אמרתי, ואולי לשנות כמה מסמכים.
שעתיים ישבתי שם, ויצאתי עם תיק מלא ניירות ובלב יותר קל. אחר כך הלכתי לסוכן נסיעות, ואז לרופא, עשיתי בדיקות אצל פסיכיאטר, ביקשתי אישור שאני בסדר גמור אין שום בעיה קוגניטיבית. הרופא הסתכל עליי, צחק, נתן את האישור ופרגן לזיכרון שלי.
בערב הטלפון לא הפסיק לצלצל: איתמר כתב “אמא, תעני”, דפנה שלחה “מצאנו בית אבות יוקרתי, יש מגרש טניס, בואי נראה יחד!”. אני סימנתי את הכול על שקט.
בינתיים ארזתי מזוודה. לא את הישנה, אלא את החדשה, שקניתי לכבוד איזה סייל, מעולם לא השתמשתי בה. קיפלתי פיג’מות, בגדי קיץ, כובע יפה והרגשתי חדשה.
שלושה ימים אחרי, שבת בבוקר, דפנה ואיתמר עם יונתן וליאור דפקו בדלת. הילדים צעקו, דפנה מנדנדת לאיתמר משהו.
פתחתי כבר לבושה לנפוש: מכנסי בד, חולצה לבנה, צעיף משי על הצוואר, מזוודה ליד הדלת.
סבתא כבר מוכנה! צעק יונתן. אנחנו נוסעים לגינה?
איתמר עצר מסתכל עליי מופתע.
אמא, מה זה? הבאנו לך את הילדים. בלילה טיסה. את שכחת?
לא שכחתי כלום. אני יוצאת לים המלח יש לי אוטובוס עוד שעתיים, מונית מחכה למטה.
מה זה ים המלח?! ילדים?! מה עושים איתם?! דפנה כבר צרחה.
הם הילדים שלכם, דפנה. והבעיה שלכם. אמרתי לכם בעברית ברורה: אני לא פנויה.
בכוונה?! איתמר התחיל להתרגז. דיברנו על בית אבות! את רוצה ש…
שמה? עצרתי אותו. הוצאתי את התיק הרפואי מהתיק, הצגתי את האישור: הנה, תראה. בדיקה רשמית אני בסדר לגמרי, אין דמנציה, כל ניסיון להוציא אותי לא שפויה יחשב לבית המשפט כעבירה וניסיון גניבה דיברתי עם עורכת דין.
איתמר הסתכל ברשומות, הניח את הידיים.
אמא, נו… רק הפחדנו אותך קצת, רצינו שתסכימי.
שיטות יפות פחד בית אבות לסבתא, כדי לחסוך על מטפלת.
אבל הכרטיסים! המלון! השקענו! דפנה כמעט בוכה על החופשה ביוון.
יש לכם בחירה אחד מכם נשאר עם הילדים, או שמביאים מטפלת, או לוקחים אותם איתכם.
איתם ליוון? זו לא חופשה! זעקה דפנה.
ולי שלושה חודשים איתם בגינה זו כן חופשה? עניתי. ובקיצור אני לא נותנת מפתחות לגינה. יש לי שם ורדים נדירים, השקיה אוטומטית. אני מכירה אתכם, תהרסו הכול. גינה סגורה.
את… מפלצת, לחשה דפנה.
אני אדם שמכבד את עצמו, השבתי לה. וגם… שיניתי את הצוואה.
אמרתי את זה בשקט אבל איתמר חיוור.
מה, ולמי?
בינתיים לאף אחד. אולי זה ללמען המדינה או עמותת כלבים. ואולי אכיר מישהו במלון מרפא. אומרים שיש גברים מעניינים בספא.
לקחתי את המזוודה, יצאתי למדרגות. הילדים בהו בי קצת פחדו, אבל נראה לי שהעריכו אותי.
סבתא, תביאי לנו מגנט? שאל ליאור.
עצרתי, התכופפתי וחיבקתי אותם.
אביא מגנט, מתוקים שלי. וגם דבש. תהיו טובים תעזרו להורים. גדילה היא אתגר.
הרמתי מבט הסתכלתי על איתמר. הוא לא ממש ידע מה לומר.
להתראות. אחזור בעוד שלושה שבועות. מקווה שבינתיים תזכור שאני אמא שלך, לא מטפלת חינם ולא רהיט בדירה שלכם. תסגרו את הדלת יש לכם מפתח.
נכנסתי למעלית, הדלת נסגרה. במונית הרגשתי דמעה אחת, אבל רק אחת. דרך חדשה.
הקיץ היה מושלם. טיילתי בים המלח, נשמתי אוויר נקי, הכרתי אישה נחמדה מחיפה וגם קצין לשעבר שנתן לי יד בהליכות. הטלפון דלוק רק בערב באזור המלון.
ההודעות מאיתמר בהתחלה כועסות, אחר כך מתחננות: “אמא, הפסדנו כסף, דפנה זועמת…” ואז בקשות: “מצאו מטפלת יקרה, עזרה?” השבתי: “אין לי כסף הפנסיה הולכת למלון”.
אחרי שבועיים טון אחר: “אמא, איך את? הילדים מתגעגעים”.
כשחזרתי, שזופה, קלילה וחיה הדירה היתה נקייה, מקרר מלא עוגה.
איתמר בא בערב, לבד. נראה מותש.
אמא, סלחי לנו, לחש ממש כמו ילד. אנחנו טפשים. התרגלנו שאת עונה כן תמיד. דפנה הציקה על יוון, בעבודה קשה… איבדנו את הדרך.
מזגתי לו תה בכוס שלי.
נכון, איתמר. טוב ששתמצאנו. דפנה?
בבית, מתביישת. לא האמינה שתיסעי. חשבה שאת עושה כאילו. לא נסענו, נשארנו עם הילדים. היה אפילו כיף קשה מאוד, הם שדונים. אבל הלכנו לים, לרכיבות. לימדתי את יונתן לשחות.
הנה, חייכתי. אמרתם שזה עונש. להיות אבא זה עבודה.
ואת הצוואה… באמת שינית? או רק הפחדת?
עשיתי לגימה, חייכתי.
זה ישאר הסוד שלי, כדי שתזכור להתקשר אליי סתם ככה לא רק כשצריך מטפלת.
איתמר חייך בנעימה.
מגיע לנו.
מאז עברו שנתיים. אני לא לוקחת את הנכדים יותר משבועיים ביולי כשאני רוצה. אף אחד לא מדבר איתי על בית אבות. להיפך. איתמר התקין ידיות בטיחות באמבטיה, קנה לי מודד לחץ דם משוכלל. דפנה, קצת קרירה, אבל מברכת בחגים ומתייעצת על גידולי תבלינים.
היחסים השתנו אין יותר את החום הפשוט, שכל אמא “פונקציה”. יש קצת ריחוק, אבל גם כבוד. וזה יקר יותר מלהיות סבתא נוחה, שכל אחד דורך עליה.
אהבה לילדים לא צריכה להפוך להקרבה עצמית. מגיע לך זקנה מאושרת ולך יש זכות לשמור עליה.
אם יש לך משפחה דומה אל תתני לשום דבר לקחת לך את הביטחון והכבוד.
