אבא לא פחות מאמא
בעלה השני של תמרה נקרה בדרכה במחנה מתנדבים בגליל, שם הגנו על קיני נשרים נדירים מפני ציידים. היא הגיעה לשם עם בנה בן העשר, דוד.
אלעד היה הרוח החיה של כל הפרויקט ביולוג חדור להט ועיניים מנצנצות. את הטיולים המוזרים ארגן יחד עם חבר ילדות; עבורו הייתה זו גם בריחה מהיומיום וגם השלמת שכר.
שלושה ימים אחרי, תמרה החליקה על אבן רטובה בקרבת הנחל ונפלה. הסתבר שאלעד לא רק מתלהב מהחיים, הוא גם רופא פעיל קשר לה רגל, נשא אותה בזהירות לאוהל, והשגיח עליה במשך שבוע שלם כאילו הייתה ילדה קטנה.
בזמן שדוד עזר למדענים בהתלהבות, המבוגרים הרגישו ניצוץ נדיר בינהם. ובכל זאת, נזהרו על שניהם כבר נכוותה האשליה, וההתמסרות לאהבה הפכה מסובכת.
אחרי החופשה, תמרה עברה כולה לעבודה עשתה הכל כדי להדחיק את חלום הרומנטיקה החולפת. גם אלעד חשב שזה לא יותר מהרפתקה של סוף שבוע, אבל תוך שבועיים כבר חיפש את כתובתה…
כעבור חצי שנה עברו לגור יחד. כעבור שנה התחתנו.
אלעד שקע בתפקיד האב תמיד חלם על ילדים, אך הקריירה והתחביבים גזלו ממנו את הזמן. דוד, שגדל עם אמא וסבתא, מהר מאוד קרא לאלעד ‘אבא’. רכשו דירה מרווחת בצפון תל אביב, מול גני יהושע, והחלו לתכנן ילד משותף. תמרה חלמה על בת והפעם חלומותיה השתלבו ברצון בעלה. אפילו את השם בחרו מראש נגה. הכל היה מושלם, כמעט.
אבל הכל השתנה כשנולדו תאומים יחד עם נגה בא לעולם גם מאיר. תמרה נקלעה למערבולת של חיתולים, דייסות ולילות לבנים. אמה עזרה לה ככל יכלה. אלעד, כדי לפרנס את המשפחה הגדולה, מצא עבודה בחברת פארמה ענקית. העבודה דרשה נסיעות ארוכות ודוחות מורכבים. מהר מאוד הוא קלט שלא רוצה לשוב לדירה שבה תינוקות בוכים, ואשתו עייפה מדי כדי לשוחח באמת.
הוא היה בטוח: מי שמפרנס זכאי לזמן פנוי ומנוחה. תמרה, לעומתו, ראתה בילדים אחריות משותפת, והאמינה שאלעד חייב לשאת בעול ההורות היום-יומי. המריבות הפכו נפוצות יותר, הריחוק גדל, כמעט כל שיחה נגמרה בויכוח על חלוקת התפקידים.
הגאולה הייתה הגן. התאומים היו בני שנתיים וחצי בלבד כשאפשר היה לחזור לעבודה כמעצבת. דוד היה לעזר ממשי. המשפחה נרגעה קצת, אבל לא לזמן רב.
כעבור שנתיים, אלעד התאהב. הייתה זו קולגה חדשה מלאת שאפתנות, חיה ותוססת, כמו שהוא פעם היה. אחרי הבגידה, אלעד, אדם קפדן וישר, הודה הכל לתמרה והציע לה להיפרד.
תמיד אזור לך ולילדים, הוא הבטיח. נפתור את נושא הדירה בזמן הקרוב. אבל עכשיו, אני מבקש שתאספי את הילדים ותעברי לאמא שלך. את הגירושים אני אגיש בעצמי.
ומה עם זה שרכשנו את הדירה יחד בדיוק למשפחה מורחבת? שאלה תמרה בשלווה.
אל תסבכי! אני מציע דרך מכובדת! התפרץ.
אני צריכה לחשוב, ענתה כרגלה בקור רוח.
שבוע לא דיברה, ואז הודיעה:
התאהבת באחרת. קורה. אבל הילדים לא רק שלי, גם שלך והם תמיד יהיו שלנו, נכון? אני לא אתעקש לחלק את הדירה, אף שיש לי זכות תוכל לחיות בה עם אשתך החדשה. נחלק את ההורות. אני לוקחת את דוד ונגה. מאיר נשאר איתך.
אלעד נדהם.
השתגעת? אני לא מסוגל לגדל לבד ילד בגיל גן! אני עובד! ילד צריך אמא!
באמת? תמרה הרימה גבה. הרי כך חלמת ילדים אמיתיים, משפחה אמיתית. הנה, קיבלת. גם אני עובדת, אם לא ידעת. אתה רוצה חיים חדשים אבל עליי ייפול עול שלושה ילדים? לא מסכימה. לפחות אחד תקבל. זה הוגן.
סערת רוחות החלה.
אלעד טרק דלת בזעם, וגולל את סיפורו בפני חברים, קרובים, קולגות. כולם היו בהלם. התקשרו לתמרה, ניסו לשכנעה, הטיחו בה אשמה, קראו לה אכזרית. אפילו אמה רתחה ואיימה לא לסלוח לעולם. אבל תמרה התעקשה: “למה, אבא פחות טוב מאמא? הוא אוהב אותם! ומאיר כבר לא תינוק עצמאי מאוד.”
אלעד, המום ודחוק לפינה, הסכים. אמו סירבה לסייע מסיבות בריאות. האהובה החדשה, בהיתקלות בחיי היומיום של אב חד-הורי, נעלמה בתוך שלושה שבועות לא התכוונה לגדל ילד שאינו שלה.
***
עברו שלושה חודשים.
ערב אחד, תמרה באה לאסוף את דוד שהתארח אצל אביו. אלעד פתח את הדלת. הדירה הייתה נקיה, ריח דייסה עמד באוויר, מאיר שיחק עם לגו על הרצפה בהתמסרות.
אלעד נראה עייף אבל רגוע.
תיכנסי, אמר בשקט.
דוד מיהר לארוז את חפציו, ותמרה ואלעד נותרו במטבח.
בלי להביט בעיניה פתח אלעד:
בהתחלה, שבועות של שנאה הייתה בליבי כלפייך. חשבתי שזו נקמה אכזרית. אבל אז אז הכרתי את מאיר. הוא אוהב עגבניות ותפוזים. פוחד מהשואב אבק. מכור לבניית קוביות. נוחר משעשע בלילות. נרדם רק כשמתגרדים לו בגב.
הרים אלעד את עיניו:
הפכתי לאבא שלו. באמת. לא רק בסופי שבוע כל יום.
תמרה שתקה והקשיבה.
על ההיסטוריה הזו לא אבקש סליחה. אבל אני מודה לך על זה, אלעד הצביע על הילד. על שנינו.
ידעתי, אמרה תמרה לבסוף.
מה ידעת? שאצליח?
בטח. אבל בעיקר ידעתי שתאהב אותו באמת. רק ככה. הרי תמיד היינו מקסימליסטים, אלעד. באהבה, בעבודה, וגם בהורות רואה?
אז זו הייתה נקמה?
תמרה חייכה, ובדרכה החוצה מהמטבח, ענתה:
לא. זו הייתה הדרך היחידה לראות בך שוב את האיש שבחרתי בו פעם. נראה לי שהצלחתי.
היא הלכה, והשאירה אותו בדירה השקטה עם בנם המשותף. ולראשונה מזה זמן רב, שניהם ידעו אף שזוגיותם נמוגה, המשפחה שלהם בצורה משונה, כואבת אך נהדרת שרדה.
