אנשים שונים
אני, שלמה, לא אשכח את השנים ההן. הבת שלנו, יערה, גדלה בתור ילדה לא פשוטה. גם אני וגם דינה, אשתי, ידענו שזה באשמתנו. פינקנו אותה יותר מדי, לא יכולנו שלא כזו יפה, עדינה, וגם כל כך קשה ניתנה לנו. דינה ניסתה להיכנס להריון במשך שנים. עברנו כל רופא אפשרי, אפילו נסענו לתל אביב. כולם, כל אחד, רק משכו בכתפיים ואמרו שהכול בסדר.
אבל אם הכול בסדר, איפה הילד? רופאה ותיקה שהכרנו המליצה לנסות רפואה עממית. דינה הסכימה, קיבלה איזו טינקטורה מרה והתחילה לשתות. התקפלה מהטעם, אבל שתתה. ואז, ברוך השם, נכנסה להריון. הייתי כל כך שמח, שכל השכונה שמעה.
ההריון היה כל כך קשה, שהיו רגעים שחששתי שדינה לא תצליח. כל הזמן סבלה מבחילות, לא יכלה לאכול, אפילו הריחות הקשים השפיעו עליה, הידיים והרגליים התנפחו כמו בלונים. כמעט ולא יצאה מהבית. כשהגיעו הצירים, נשמתי לרווחה. אבל אז החלה רק ההתחלה: אחרי עשר שעות בין חיים למוות, עשו לה ניתוח קיסרי. יערה נולדה חלשה מאוד, ודינה איבדה המון דם, נשארה שבועיים על סף חיים ומוות. אבל בסוף, השתפר מצבה. אחרי חודש בבית החולים לילדים בירושלים, חזרו סוף סוף הביתה. כל כך התגעגעתי, רק רציתי להחזיק כבר את התינוקת שלנו.
עכשיו ידעתי: החיים עומדים להשתנות לטובה. יש לנו משפחה אמיתית, חזקה, כמו שחלמתי כל החיים.
כשיערה הייתה בת חמש, ישבתי יום אחד לדינה: “דינה, הגיע הזמן שנבנה בית. איך נוכל להמשיך ככה בדירה של חדר? עכשיו יערה קטנה, אבל כשהיא תגדל? היא זכאית לחדר משלה.” דינה גירדה את הראש. “מאיפה נביא כסף לזה?” עניתי: “אפשר לבנות לאט, שלב-שלב. לא נמהר, הכול יהיה בסדר.” היא הסכימה. בית משלנו זה כל מה שיכולתי לאחל בו.
אבל החלום התרסק תוך חצי שנה. יערה חלתה קשה. בהתחלה זה היה משהו קל, אחרי זה דלקת אוזניים, ואז עוד סיבוך. דינה איתה ימים ולילות בבתי חולים. עברנו מבית חולים אחד לשני, נכנסנו לחובות איומים. רק אחרי שלוש שנים החזירו לה את הבריאות.
מאז כבר לא הזכרתי את החלום לבנות בית. מה בית, יש חובות רק לסיים לשלם את כולם. דינה ידעה, בלב, שאני עדיין חולם אבל לא דיברנו על זה.
יערה התבגרה, נהייתה עצמאית. כשיכלה, דינה התחילה לעבוד במפעל שם משלמים טוב יותר. חשבנו ככה נצליח להחזיר את החובות.
את החובות הצלחנו לגמור רק כשיערה הייתה כבר בת 14. זה היה קשה, כי ככל שהתבגרה, גם הרצונות שלה גדלו. שמלה חדשה, מעיל כמו לחברות… אבא מבין בנות. אז היו חוסכים לאט, כל אחד שקל. חשבנו יערה תסיים תיכון, תעבור ללמוד בעיר, ואז אולי נתחיל לבנות.
אבל שוב, תוכניותינו התנפצו. יערה באמת התקבלה לאוניברסיטה, עברה לגור בבאר שבע. בזמן שהייתה שם, עם מעט הכסף שהצלחנו, בניתי שתי קומות של קירות בבית. עוד לא היו דלתות, רק קרשים, וגם חלונות לכאורה, אבל זה כבר נראה כמו בית.
שנתיים עברו. יום אחד בשבת, אני ודינה חזרנו עייפים מהעבודה בבית. הכנסנו שני חלונות. ופתאום דפיקות בדלת. דינה פותחת יערה עומדת שם, עם בטן ענקית. מאחוריה בחור צעיר, שיער ארוך.
“דינה, זאת יערה?” דינה שואלת מבוהלת את הבטן. יערה עונה: “אמא, מה ההפתעה? פה בפנים יש נכד שלך ושל אורן! תכירי, זה אורן הוא יהיה כאן איתנו, ובעזרת השם נתחתן.”
אורן סימן בראשו, קיבל מסטיק רועש בפה. התיישבנו סביב השולחן. פתחתי: “יערה, למה לא סיפרת כלום?” “למה? לשמוע מוסר?” “ומה עם הלימודים?” “לא נורא, גם בלי תואר נסתדר. אורן עזב את האוניברסיטה אחרי שנה, והוא חי.”
שאלתי לאן הם מתכננים להביא כסף: “בינתיים לא עובדים. חשבנו עליכם, אתם הרי ההורים שלנו.” לא יכולתי לדבר מרוב עלבון.
אחרי לילה של מחשבות אמרתי לדינה: “אנחנו נעבור לבית החדש, לפחות בחדר אחד, ואת הדירה נשאיר לזוג הצעיר. כמתנה לחתונה.” היא הסכימה. אפילו לקחנו רק רהיטים בסיסיים. כשנסענו, אמרתי ליערה: “הדירה שלך. תהיי בעלת בית טובה.” חיבקנו. נסענו.
לא היה כלום בבית. דינה לא התלוננה: חזרה מהעבודה, בישלה, כביסות בגיגית, מביאה מים מהברז הציבורי, עוזרת לי בעבודות. לא נתנה לי לעבוד קשה לבד. יערה באה לבקש כסף לא פעם. שמחנו לעזור, למרות שהכול הלך לבנייה.
יום אחד כבר לא התאפקתי, נסענו לבקר אצל יערה ואורן. “אורן, למה אתה לא עובד?” יערה ניסתה להגן עליו: “הוא לא מצא משהו שמתאים לו.” שאלתי, “ממה אתם חיים?” יערה שתקה. הזמנתי את אורן לבוא לעזור לנו בבניית הבית. יערה התרגזה: “מה פתאום? זאת הבנייה שלכם!” לא הגבתי, יצאתי שקט.
כעבור שבוע, אורן מצא סוף סוף עבודה כלשהי, אומנם לא בבנייה, אלא במשרד, עם שכר נמוך, אבל לפחות עבד. אנחנו נשמנו לרווחה.
בעבודות בגינה כל הזמן ראיתי את עידן, הילד של השכנה, מסתכל עלינו. נראה בן עשר-אחת עשרה, ביישן מאוד. יום אחד קראתי לו, הכנסתי אותו לשבת איתנו בסלון, דינה הכינה לו תה ועוגיות. התברר שאין לו הורים, נשאר רק עם סבתו, עליזה. הוא אוהב אותה, עוזר לה בכל.
עידן ביקש לעזור לנו בחופשת הקיץ. שמחנו. עידן הפך להיות העוזר שלי הבין הכול מיד, עבד בהתלהבות, דינה השתעשעה לראות כמה מהר הבית מתקדם בזכותו.
דינה התיידדה מאוד עם עליזה, סבתא של עידן. הן שתו איתנו תה בשעות הערב, דיברו. דינה אמרה לי שבשלב מסוים הייתה רוצה לחתן גם את עידן.
יום אחר, יערה ילדה בן. אני ודינה טסנו לבית החולים, הבאנו אוכל, בגדים לתינוק, אפילו אורן הופיע, עם פרחים. כשהחזירו את יערה הביתה, ראינו לפחות משהו משתנה לטובה. אורן התעורר קצת, יערה התבגרה. דינה בהתחלה באה המון לעזור, אחר כך שמעה את אורן מלחש לה בשקט: “בשביל מה אמא שלך פה כל הזמן? זה הבית שלנו.” דינה נפגעה מאוד, הפסיקה לבוא.
עידן היה כבר חלק מהמשפחה. אפילו קניתי לו בגד חדש לבית הספר, תיק. דינה חיבקה אותו: “הוא כמו בן שלי.” כשהסבתא מתה, טיפלנו בו כמו בילד שלנו. דאגנו לאפוטרופסות, שיהיה לו מקום בטוח, לך ילך לבית ילדים. יערה הפכה לאחות, אורן התחיל לעבוד.
כשפרשנו לפנסיה הוחלט שכדאי לעזור לעידן ללכת לאוניברסיטה. אבל כבר מהתחלה עשה הכול בעצמו. מצא עבודה, חסך, התחיל ללמוד. לא שכח אותנו. היה מגיע every שבת, תמיד עם משהו טעים, חיבוק אוהב.
ואז דינה חלתה. רזתה, התעייפה, הייתי שבור. שכנעתי ללכת לבית החולים. אחרי בדיקות קרא אותי הרופא: “שלמה, זה סרטן במצב מתקדם, נותר לה חצי שנה.” העולם חשך בעיני.
התקשרתי ליערה: “אמא חולה.” “בסדר, אבא, מה יש לי לעשות?” אמרתי לה, “יש לה סרטן, חצי שנה נשארה”, הקול נחנק. “טוב, אבא, אנסה לבוא.” יערה ביקרה פעם אחת. כשדינה השתחררה, אמר הרופא שעוד מעט תצטרך טיפול מלא לא תוכל לזוז, לאכול, להתקלח. הייתי מוכן לזה.
אחרי חודש באמת הגיע הזמן הזה. בקושי הצלחתי לבד. התקשרתי ליערה: “יערה, תבואי בבקשה לעזור לי לרחוץ את אמא?” “אבא, באמת? עכשיו לנסוע הלוך-חזור? אני לא מבטיחה.” המתנתי כל היום, לא התקשרה, לא באה. הבנתי שהכול עליי.
בלילה, אחרי שסיימתי בשיניים, דינה בכתה: “למה ככה החיים מענישים?” אמרתי: “מה פתאום, אני כאן בשבילך, שום דבר אחר לא חשוב.” היא חייכה מבעד דמעות: “לפחות תדאג לחתן את עידן.”
חודש אחרי, דינה נפטרה. עידן בכה כמוני, בן עשרים ושתיים והבית קרס עליו. חזר לעבוד בעיר, אני נותרתי לבד כל כך הרבה השקענו בדירה. הכל בה מטופח, מים חמים, חצר פורחת אבל ריק בלי דינה.
עידן היה מבקר, מביא כל שבוע מתנה קטנה, מחבק. לא הסכים לגור איתי, רצה “לעמוד ברגליים לבד”. יערה באה רק לבקש כסף או לקחת משהו. תמיד הסתובבה בבית, מדדה, חישבה מתי תוכל לעבור. אורן מעולם לא הסתדר עם אבא שלי, לכן היא נשארה בדירה הזעירה.
הבריאות שלי הידרדרה. הלב שלי קרטע, נשימות קשות. אנטיביוטיקות חפוזות על פי “המלצת השכנה”, דאגת עידן: “שלמה, תעשה בדיקות כמו שצריך!” “באמת צריך? כבר מזדקן”, הייתי אומר.
יום אחד בערב, כאב לי החזה חזק. ניסיתי כדורים. התקשרתי ליערה: “יערה, הלב שלי לא טוב.” “אבא, תיקח כדור, תקרא למד”א. באמת, אין לי כוח לבוא עד אליך עכשיו.” סגרה לי בפנים. התקשרתי מיד לעידן: “חביבי, אני לא כל כך טוב.” “אני מגיע, תחזיק עוד קצת.”
עידן בא יחד עם נטע, בחורה צעירה שעובדת במד”א. היא בדקה מיד ואמרה להזמין אמבולנס. נסעו איתי לבית החולים, באו לבקר כל יום. כשהשתחררתי, נטע הכינה לי אוכל לשני ימים, הכול מוכן, רק לחמם. אחרי שהלכו, נכנסה יערה. הסתובבה, שאלה לשלומי, ואז לא התאפקתי: “יערה, אפילו לבית החולים לא באת…” “אבא, מה היית צריך שאבוא? מה זה היה עוזר לך?” “ברור שזה עוזר! את הבת שלי.” היא התפרצה: “די במסכנות. תפסיק להתבכיין.” “אל תעיזי להרים קול. לא באת לאמא שלך, גם לי לא. לפעמים אני חושב אולי את לא באמת הבת שלנו?”
יערה התפוצצה: “די כבר! נמאס לי לשמוע אותך מתבכיין! מתי כבר תמות? חי בבית ענק לבד, אנחנו נדחפים כולנו בדירונת…” “אהה, אז את רוצה את הבית, לא אותי? איפה היית כשהיינו סוחבים לבנים? בעלי יושב בבית, אנחנו עובדים, ואת רוצה את הכול מוכן?” היא יצאה מהבית, טרקה דלת.
שכבתי בלילה, הרהרתי. ידעתי מה להחליט. אבל לפני רציתי לדבר עם דינה. היא הופיעה בחלומותיי לאחרונה; הלילה שוב הופיעה.
בבוקר התקשר עידן, בדק איך אני. ביקשתי ממנו לסדר לי פגישה עם נוטריון בבית. “בצהריים יבוא, אל תירדם.” הנוטריון הגיע, סיימנו הכול, הרגשתי שעשיתי נכון.
כתבתי מכתב לעידן: “אם אתה קורא, סימן שכבר איני. אל תתבייש לבכות, ילד יקר. אתה כמו בן בשבילי. הבית שלי, שלך. אל תסרב, כך החלטנו דינה ואני. יצרת כאן בית בידייך, דאגת לנו כמו בן, לכן זה מגיע לך. תתחתן עם נטע, תתחילו חיים יחד כאן בית חם.”
הנחתי את המכתב עם תמונה של דינה. שכבתי על הדיוואן, ליטפתי את התמונה, נזכרתי בכל השנים.
עידן ונטע הגיעו אחרי יום. היה שקט, הכול נקי ומסודר. עידן נכנס וראה אותי שוכב עם תמונה בידיים. הבין הכול. בכה. נטע נתנה לו לבכות. אחר כך מצא את המכתב, קרא לנטע, הראתה ליערה.
יערה קראה את המכתב, הסמיקה, צרחה: “הזוי! נטרף בסוף! עוד נראה למי יישאר הבית הזה!” ויצאה.
אני, שלמה, הבנתי לבסוף: אדם נותן עולם שלם לילדו, חולם שילדיו יחזירו באותו אהבה. לפעמים, לא הביולוגי הוא הילד, אלא זה שבאמת אוהב אותך. אתה לא יכול לבחור ילדים, אבל אתה יכול לבחור להיות בנאדם ולאהוב. זה מה שלמדתי.
