חברה מבית העלמין
פעם, שנים רבות אחורה, יצא בעלי לסופר בירושלים ולא שב. חיינו יחד עם הילדים בבית אמו שבשכונת קטמון במשך חמש שנים, צפופים אבל משפחה. בבוקר, כשהלכתי לתחנת המשטרה להגיש תלונה על היעדרות, אמרו שיקבלו תלונה רק אחרי שלושה ימים. כתבתי את התלונה ו שלוש שנים עברו מאז.
כל יום קיוויתי שיפתח הדלת וייכנס. עד היעלמותו גרנו עם אמו שמהתחלה הייתה עוינת, ובשקט שנאה אותי. אחרי שנשארנו יחד, ממש השתגעה: החלה לספר לשכנים שהרצחתי את בנה, שעזרו לי גברים ותהום חילקאת בואדי נעללה בו. סבלתי, קיוויתי שתשתנה. אך היא רק החריפה. כן, לא רחוק יש כמה בורות מכתף רמון, עמוקים, וגברים הביטו בי אבל מעולם לא בגדתי. המשפחה ערך עליון בשבילי.
אך היחסים עם חמותי התדרדרו מיום ליום. היינו רבות על זוטות: איפה מניחה כף, לאן הכוס מונחת. סבלנותי פקעה, והתחלתי לחפש דירת חלוקה. היא הודיעה לי: לא אתן לך דירה טובה! אל תחלמי רוצחת! כל הצעות החלפה סירבה: קומה שלישית? לא, הגב כואב. קומה ראשונה? יהיה רעש מהרחוב. שנייה? לא השכונה שלנו, רחוק מהמרכול.
בסוף נמצא פתרון: דירה בקומה שנייה, מול הבית. שכונה מוכרת, חנויות ליד תירוץ חדש: אסתכל מהחלון על הבית ממנו בני נעלם לנצח. עד ששברתי והיא דחפה אותי למצב בו רק רציתי שייגמר, שהילדים לא ישמעו עוד צעקות. כך עברנו לדירת קרקע ישנה בצפון תל אביב, על גבול בית העלמין.
נפרדנו כאויבות, כאילו לא גרנו עשר שנים יחד. היה ברור שגם את נכדיה לא אהבה לא איכפת לה שילדיי שומעים כל יום זמירות לוויות ובכי קרובים. במקום גינה, משחקים ראו מצבות.
ברור שנקמה בי. אני, כמובן, לא קשורה להיעלמות בעלה. לא נותר אלא להסתגל למקום החדש. קודם כל, קניתי בד עבה לתפור וילונות לראות מסע לוויה ממש לא התחשק. בערב הווילונות כבר היו תלויים, חיינו כמו במרתף, ללא שמש.
עבר חודש. יום אחד בישלתי דיסה לילדים, פתאום שמעתי חבטה בכניסה. יצאתי שכנה שלנו נפלה במדרגות, פצועה וכואבת, לא קמה. האוכל התפזר. עזרתי לה לשבת, אספתי הכל. ראיתי אותה יושבת ובוכה.
הצעתי להזמין רופא, סירבה: “אני לא בוכה מהכאב.” לאחר שבכתה שיתפה: המקום הזה מקולל! לכל הגרים פה יש צרות יומיומיות.
ניסיתי להרגיע, אמרתי שהגזימה, בטח תעבור התקופה. סיפרתי שכבר חודש אני פה הכל סביר, אמנם לא נעים לשמוע זמירות לוויות כל יום, אבל מתרגלים.
היא ענתה, לא אגיד לך עוד תגלי לבד ואכן, מאז הצרות זרמו בשפע. הבן שבר רגלו ממשקולת, הבת חלתה בדלקת קיבה.
הגרוע מכל קרה שבוע לאחר מכן. לילה אחד הקיצה אותי קול שריטות על החלון. השעה הייתה שתיים בלילה. הרגשתי משיכה לגשת. הצצתי מעבר לווילון ברחוב, מטר ממני, עמדה אישה בגילי. פניה היו כחולות בחיוורון ירח ורמזו מוות, והבעת פנים ערמומית. שיתוק תפס בי, לא הצלחתי לזוז או לצעוק. היא הסתובבה באטיות, הלכה אל בית העלמין. התעוררתי רק עם אור ראשון.
כל אותו יום פחדתי, לא העזתי לספר. התייסרתי מי היא? מה רצתה? פחדתי שיחשדו שאני מדמיינת. ניסיתי למצוא הסבר אולי חמותי שלחה שחקנית להפחיד אותי, אולי חברת קדישא לוחצת לקנות את הדירה בזול.
אך הצרות נמשכו וההתאכבו. יומיים אחרי, קיבלתי הודעה על פיטורין מהעבודה, אף אחד לא טרח אם יש לי ילדים קטנים. בחרתי ב”פיטורין מרצון” כדי לא לספוג השפלה נוספת.
יומיים לאחר מכן, בדרכי באוטובוס חזרה קלטתי שאין לי את הארנק אחד שדד לי אותו בדרך! נותרו רק כמה מאות שקלים אחרונים. מיואשת, מכרתי את טבעות הנישואין שלנו בפחות מהערכתן, וחשבתי למכור במקום אחר. בלב תל אביב ראיתי גבר עם שלט “קונה זהב,” קיבלתי עליו קצת יותר ומיהרתי לאוטובוס.
בתחנה פתאום רץ בחור, ונפל מידיו חבילה עטופה. קראתי בצעקה, אך נעלם. פתחתי ערמת שטרות. באותו רגע ניגשה אלי אשה בגיל העמידה, חתיכת “רומאית”: מצאנו כסף! למה להביא למשטרה? שם ייקחו לעצמם בואי נחלק בינינו. תוך רגע נלקחה מחצית, אני קיבלתי את תכולת השאר. נשמתי בסלידה, אך גם הכרח הייתי זקוקה לכל שקל.
אבל השימחה לא ארכה. מאחורי הפניה פגשתי את הבחור ועוד גבר עם מקל בייסבול. “שמענו שמצאת את הכסף!” בוצע איום, כל מה שהיה אצלי נלקח. הבהרתי שהתחלקתי עם אשה, אך לא התעניינו. חזרתי הביתה בידיים ריקות.
בכיתי כל הלילה, נזכרתי באזהרת השכנה הבית הזה מביא צרה. בלילה שוב שמעתי גירוד בחלון. בלי לשלוט בעצמי התקרבתי, מאחורי הווילון שוב עמדה אותה אשה נוראה. לא העזתי לצעוק, שתיתי את הפחד בשקט. שוב הביטנו זו בזו בלי לדעת כמה זמן. היא הסתובבה ונעלמה לבית העלמין. התמוטטתי על הרצפה, נשארתי כך עד הבוקר.
למחרת, דפקה השכנה בדלת באה למסור טופס ארנונה. פתחתי ובקושי התאפקתי שלא לבכות. היא הוציאה ארנק: “אני בדרך לעירייה, תאשרי שאשלם בשבילך”. לא התאפקתי והתפרקתי מול עיניה, סיפרתי הכל: חמותי, המחלות, הפיטורין, בלי כסף. היא חיבקה, ואחרי שנרגעתי שיתפתי גם על המבקרת הלילית.
“יאללה, התארגני, את באה איתי,” אמרה. עשר דקות צעדנו יחד בחלקה הגדולה בבית העלמין טרומפלדור. עמדה מול מצבה והראתה לי את התמונות: אותה האשה מהחלון, שמה חיה, כתוב בשיש. חזקתי ראשה, לא הצלחתי לדבר. השכנה הובילה אותי משם. בבית סיפרה שגם היא ראתה את אותה רוח אחר כך איבדה בנה, ננטשה על ידי בעלה וחלתה בסוכרת. אסונות קשים פקדו אותה מאז.
ימים חלפו. רוח האשה לא שבה. אבל בליבי גבר הדחף לבקר את קברה. עם כל יום הדחף התחזק. יום אחד נשברתי. שמש צהרתית זרחה, הפחד קטן מהצורך להבין. הגעתי למצבה. הייתה מוזנחת, אחוזה בעשב. גליתי שאין כנראה מי שיבוא אליה. עקרתי עשבים, ניקיתי עלים, ובסוף עמדתי מול התמונה.
באור יום לא הייתה מפחידה כלל דווקא יפה. גבותיה חינניות, אפה דק, שמלתה צמודה. פתאום כל כך רציתי לשאול: “מדוע? מה את רוצה ממני, חיה? חושבת שאני מאושרת?” והתחלתי, לא יודעת איך, פשוט לדבר לספר ולקטר.
אם מישהו היה רואה אותי היה חושב שיצאתי מדעתי, יושבת על קבר ומשוחחת עם מי שנחה כאן. אך לאחר כל מילה הרגשתי הקלה, הלב התרוקן מהכאב שהיה בי שנים.
קמתי ללכת, נפרדתי מחיה כאילו הייתה ידידה ותיקה, מאוחדות באסון: אותה חיסלו בחיים; אותי חנק הייאוש.
באותו לילה חלמתי. אל מיטתי נכנסה חיה, לא כרוח אלא כאשה יפה מקברה. ישבה לידי ולחשה: האזיני לי: את לא אשמה! תנהגי כפי שאומר תצאי מזה. בעלך שילם חוב הסתבך בהימורים. חטפו אותו לעבודה קשה בצפון. סומם, שללו חירותו. לא תמצאי אותו עוד. הוא ימות שם. את אתך למכור את הדירה תראי, יבואו חברת קבורה. תעזבי מכאן ויבוא לך בן זוג חדש שיאהב את ילדיך כבניו. פרידה.
אוויר העולם היה מלא בריח אדמה ולחות, בדיוק כמו כשהייתי שם בקבר. אחרי שלושה ימים, הופיעו נציגי חברא קדישא לרכוש את דירתי למשרד. במהרה קניתי עם הכסף דירה מצוינת ברמת אביב. ילדיי ואני פתחנו דף חדש.
ולא להאמין, זמן לא רב אחר כך פגשתי אדם טוב, אוהב, שדאג גם לילדיי שלי.
הכל קרה כפי שחזתה חברתי מבית העלמין. ולזכרה, גם היום אני לא שוכחת אותה.
