שמונה שנים אני עקרת בית. לא כי חלמתי על זה, אלא כי כך הדברים התגלגלו. יש לי שני ילדים, בעל שעובד כל היום, ובית שלא מפסיק להתבלגן. אני מתעוררת בכל בוקר ב-5:30. לפני שכולם פוקחים עיניים, אני כבר מכינה ארוחת בוקר.
בשבע כבר שטפתי את הכלים, טאטאתי את הסלון, סידרתי את המיטות, וחצי מהארוחה לצהריים כבר מוכנה. כשהבעל שלי יוצא מהבית, הוא זורק לי: “תהיי רגועה בבית.” כאילו “להיות רגועה” פירושו חופש. ברגע שהדלת נסגרת מאחוריו, מתחיל יום העבודה השני: כביסות, שטיפת הרצפה, ניקוי שירותים, איסוף צעצועים, קניות, איסוף הילדים מבית הספר.
כשהילדים חוזרים, אין רגע לנשום. שיעורי בית, ארוחת ארבע, צעקות, ריבים, שוב בגדים מלוכלכים. בתווך, בעלי חוזר עייף, מתיישב עם הנייד. אם אני מבקשת עזרה, הוא אומר: “אני עובד כל היום.” פעם עניתי לו: “גם אני,” והוא התרגז. טען שאני מגזימה ושאני אפילו לא מבינה מהי עייפות אמיתית.
יום אחד אמרתי לו שאני רוצה לחזור לעבוד. רוצה להרוויח שקל משלי, לצאת מהבית, להרגיש שאני תורמת מעבר לניקיון. הוא ענה: “ומי ישגיח על הילדים?” “אז למה בכלל התחתנתי איתך?” “זה אגואיזם.” גם חמותי התערבה, וטענה שאישה טובה נשארת בבית.
התחלתי להרגיש שקופה. אף אחד לא שואל אותי מה שלומי. אף אחד לא מודה לי. אם האוכל מלוח מתלוננים. אם הבית מבולגן אשמתי. אם לילדים יש ציונים גרועים גם זה עליי. הכל מוטל עלי.
היה יום שבו פשוט התפוצצתי. עמדתי לשטוף כלים בעשר בלילה, עם גב כואב, ושמעתי את בעלי בטלפון אומר: “אשתי לא עובדת, היא רק בבית.” הנחתי את הצלחת בכיור ופרצתי בבכי.
עכשיו אני עייפה. עייפה מעבודה בלי משכורת, בלי שעות קבועות, בלי הערכה. עייפה להרגיש שהחיים שלי סגורים בתוך ארבעה קירות. עייפה להיות “רק עקרת בית”.
ואני כבר לא יודעת מה לעשות. אולי להמשיך לסבול, אולי להתעקש, אולי לנסות למצוא עבודה, גם אם זה יגרום לבעיות בזוגיות.
לפי דעתכם, האם באמת עקרת הבית היא privilegiada, או שמדובר בעול שאיש לא רוצה לראות?
