אמא ואבא שלי
אמא שלי הייתה פעם אישה יפהפייה, לא סתם יפה ממש מהממת. “הייתה” כי חצי שנה חלפה מאז שנפטרה, מקדימה את אבא שלי בלכתה בשבועיים. ולמרות ששניהם כבר היו הרבה אחרי גיל שמונים, אני עדיין מרגיש שלא חיו מספיק. כי הם הרי האמא והאבא שלי, וכמה שזה לא יהיה זה תמיד מרגיש קצר מדי.
אז… אמא שלי, מה אני אגיד לכם, פצצה של אישה. לא שהייתי צריך הסברים בכל זאת, בן, אבל גם גבר. ואבא שלי, חיים שמו היה, לא הפסיק להזכיר לי את זה, כל השנים. אפילו כשאמא שלי הייתה מתעצבנת עליי על איזה מבחן במתמטיקה שנכשלתי או עוד איזה בלגן בבית ספר, הוא היה נכנס אליי לחדר, מתיישב איתי על המיטה, נאנח, תוקע מבט רציני קדימה ולהפתעתי דווקא מזדהה.
אחרי דקה של שתיקה סיפר:
תשמע, מאור, אל תקח ללב שאמא צעקה. מה לעשות, לא פרסים אנחנו והיא הרי… ילדה! והיא חשובה לנו כמו האוויר שאנחנו נושמים. אולי כדאי שתיגש, תבקש סליחה.
ואני, אני! אחרי כל צעקה רציתי לענות לו בקול גדול ועיניים כועסות. תמיד נראה שהוא מקדים אותי, שם יד קדימה כאילו חוסם אותי, ומסנן בחומרה:
אפילו לא תעז להגיד מילה רעה על האישה שלי…
והייתי נדחס פנימה ומוותר. כי אהבתי את אבא וגם את אמא. מאוד.
זה, אגב, בזכות איך שהם נהיו זוג. אבא סיפר לי סוד בין אבא לבן, וגם אמא, מצידה, סוד כזה אבל שאבא לא ישמע.
אמא שלי, ענת, למדה אז שנה ראשונה באוניברסיטת תל אביב. הייתה לה פגישה עם איזה אפרים, הבחור שהיה לה לפני אבא שלי. אפרים, שהיה קצת “לייט בלומר”, לקח איתו את חברו הטרי שי, שזה היה עתה הגיע מהצפון לעיר הגדולה. אז אפרים גורר אותו לפגישה למה לא, שיהיה ערב לא פרטי כזה.
אפרים הכיר את שי לאמא שלי (שאז עוד הייתה רק ענת). שי, ניחשתם נכון, היה אבא שלי. שלושתם הסתובבו כל הערב בנמל, צפינו בסרט מצחיק על הגג של בית הקולנוע בקיץ, כי לשלם על כרטיס? בשביל מה, כשאפשר מהגג (רעיונות של אבא שלי, ברור שלא של אפרים טיפוס כזה רופס, גם בלי להכיר הבנתי). לשי היו כתפיים רחבות כבר אז, אפרים היה אפרים. כל הערב אפרים זרק בדיחות, הקריא שירים, תיאר לאמא על דירה בהרצליה שתהיה להם אחרי תואר. ואבא? שתיקתו הייתה חצי אמת, חצי קסם.
כשהלילה הסתיים, אבא שלי אחז את כף ידה הקטנה, הקפיד שהאצבעות יתחממו בידיו הרחבות, ופלט:
ענת, עזבי אותו. תתחתני איתי.
אמא נבהלה ושאלה בלי לחשוב:
מתי בדיוק?
שי, בקור רוח אופייני, ענה מיד:
מחר.
ואז, כדי לגמור את אפרים (ואת ענת יחד), הוסיף:
ויהיה לנו בן. ואנחנו נאהב אותו הכי חזק שיש. ויאהב אחד את השנייה אפילו יותר. ונקרא לו מאור. כי זה שם עם שורש עברי חזק.
סבבה, ענת ענתה מיד, והם התחתנו.
אפרים היה השושבין בחתונה אל תשאלו.
אחרי הלימודים, נסעו השניים לירושלים שניהם היו גיאולוגים מוסמכים. קיבלו דירת שירות רעועה ליד הר הצופים, חדר שפעם היה מחסן של מועדון שכונתי, מלא קופסאות של חמוצים. מי היה מאמין.
ואז, נולדתי אני מאור. הם אהבו אותי “הכי חזק שיש” כמו שהבטיח אבא.
כדי להביא את שנינו לבית, אבא התחנן אצל השכן מהקיבוץ לקבל טרקטורון ענתיקה, ובכך יהיה הדבר הכי מרגש בסוף השבוע בירושלים.
כשנסענו הביתה, מי כבר חיכה בכניסה? אפרים, עם גיגית מגולוונת לתינוקות, שבסידוריו המפוקפקים הצליח להשיג. הגיגית הפכה לי גם לאמבטיה וגם, בהתחלה, לעריסה. אמא הניחה בפנים את הכרית הפוך שאמא שלה הורישה לה, וזה היה המיטה הראשונה שלי. כשהיה צריך לרחוץ אותי, אבא תמיד בא מוקדם מהעבודה כדי לא להחמיץ את “האירוע”. החזיק לי את הראש, כך לפחות אמא טוענת, והיא ביצעה את מלאכת הרחצה המלכותית.
קצת מצחיק, נסיך לא בדיוק נהייתי, אבל גיאולוג טוב קיבלתי, כמו הוריי.
ואפילו אשתי, רוני (כן, רק שם כזה יש בעברית), גם גיאולוגית. הכרנו באוניברסיטה, אמא התאהבה ברוני מיד גם אבא, כמובן.
כשהיו מבקרים, היינו יוצאים למרפסת סיגריה של אחרי ארוחה, ואבא היה אומר לי:
נו, מאור, נראה לי היה לי מזל פעמיים פעם עם ענת שלך, ופעם עם רוני שלך. תשמור עליה, היא הרי ילדה, כמו אמא.
אבא נפטר פתאום, באמצע הלילה. אמא הבינה שהוא איננו והיא בעצמה התעוררה.
אחרי מותו, אמא התבגרה מהר, איבדה את היכולת לזכור, אפילו שכחה שאבא כבר איננו. גם כשעברה אלינו, ישבה מכורבלת ליד החלון, מחכה לאבא שיחזור מהעבודה. עד ימיה האחרונים, היתה מכינה קציצות קצוצות “כמו ששייע אוהב”…
החיים, מה לעשות, עם הרבה קציצות קצת עצובות, ובכל זאת ככה זה היה אצלנו.
