תביאי מים, הגרון שלי יבש, כבר שעה אני קוראת לך, ואת רק מרעישה עם הסירים כאילו בכוונה שלא תשמעי!
הקול הנרגן והצרוד מהמיטה של חמותה גרם למירב לקפוץ כמעט ולשפוך את המצקת מהיד. היא נשמה עמוק, ספרה בלב עד עשר הרגל שפיתחה בשלוש השנים האחרונות בבית הזה, שהוא חצי בית חולים, חצי סרט אימה. במטבח הריח של עוף מבושל תרופות תערובת שדבקה בכל פינה, גם בקירות ובווילונות. מירב כיבתה את הגז מתחת לציר, מזגה מים פושרים לכוס לא קרים, לא חמים, וצעדה אל חדר השינה של גיטה, חמותה.
גיטה שירה חצי שכבה על כריות גבוהות, מזכירה ציפור זקנה וחסרת מנוחה. עיניה הצרות והרטובות בוחנות כל תנועה של מירב. על השידה לידה, בין אינספור בקבוקוני טיפות, חבילות תרופות וחוברות תשבצים, היה מונח מעטפה עבה, שלא ראתה קודם.
הנה, גיטה, תשתי מירב הגישה לה את הכוס, משתדלת לשמור על קול רגוע. לא שמעתי אותך, היה רעש מהקולט אדים. הציר מוכן, עכשיו אני מסננת לך ירקות כמו שהרופא אמר.
גיטה לוגמת כמה לגימות קטנות, עושה פרצוף כאילו נתנו לה חומץ, ומניחה את הכוס.
כל הזמן יש לך תירוצים היא רוטנת, מנגבת את הפה בפינה של הסדין. פעם זה קולט אדים, פעם שואב אבק, פעם את מדברת בטלפון. האמא של בעלך שוכבת פה, מתייבשת מצמא.
אל תדברי ככה, אני כל הזמן לידך מירב רגילה לחלוף על פני תלונות כאלה. היא התכופפה ליישר את השמיכה, ושוב עיניה נופלות על המעטפה המוזרה. פינת מסמך עם סמל המשרד מציצה מתוך המעטפה.
מה יש לך פה? יש הוראות חדשות מהרופא? שואלת מירב, מצביעה על השידה. אני יכולה לבדוק, אולי צריך לקפוץ לבית מרקחת.
גיטה, במהירות בלתי צפויה ממנה, מסובבת את היד וחוסמת את המעטפה. תנועה כזאת עם נמרצות שלא היתה מצופה ממי שעד לפני חצי שעה התקשתה להרים כף.
אל תגעי! היא נובחת. לא עסק שלך. אלה מסמכים אישיים שלי.
מירב מופתעת. בדרך כלל, גיטה דורשת ממנה להתעמק בכל התדפיסים הרפואיים, החשבונות והדואר מהביטוח הלאומי. הסודיות הזו חדשה.
רק שאלתי… הספיקה מירב לומר, ואז דלת הבית נטרקת, צעדים כבדים נשמעים במסדרון.
יונתן הגיע! פני גיטה משתנות לטובה, חיוך מתוק בפרצוף. בני, תיכנס אלי, תציל אותי מהסוהרת הזו!
יונתן, בעלה של מירב, נכנס לחדר. הוא נראה עייף, חליפה מקומטת, עניבה עקומה. מנהל מחלקת מכירות שמתרסק בין העבודה לבית בית שבו שולטת אווירת תלונות וסבל.
שלום, אמא. שלום, מירב הוא מהנהן, מנשק את אמא בלחי, אפילו לא מסתכל על מירב. מה קרה עכשיו? איזו סוהרת? מירב מסתובבת אחרייך כמו אחרי ילד.
מסתובבת… גיטה נוקשת שפתיים. מחכה שאפנה את המקום. חשבת שאני לא רואה? עיניים שלה קרות, ריקות. אין אהבה, יש רק חובה.
מירב מרגישה דקירות אכזבה בגרון. שלוש שנים, מאז שנפגעה מהשבץ, העלו שאלה: מטפלת או מוסד. כסף לא הספיק למטפלת טובה, יונתן סירב לאשפוז “מה יגידו, שנפטרנו מאמא?”. מירב, בלב כבד, עזבה את העבודה בספרייה האהובה, העבירה את גיטה מהדירה שלה לדירתם, את הדירה הקטנה השכירו הכנסות הכרוחות בעלויות תרופות ושיקום.
אני הולכת להכין שולחן אומרת מירב, יוצאת מהחדר.
בארוחת הערב, יונתן דוקר בקציצה במזלג ברפיון.
טעים? שואלת מירב, מקווה לאיזו מילה חמה.
בסדר לא מסיר עיניים מהטלפון. מירב, אמא מבקשת שתזמיני את רותם. אומרת שהתגעגעה.
רותם היא אחיינית של גיטה, בת אחותה ז”ל. אישה צבעונית, רועשת, בת ארבעים, חסרת כל תועלת בבית. מגיעה פעם בחצי שנה עם עוגה זולה, פורשת סיפור על אהבות שנכשלו וחוזרת למקומה, משאירה עקבות של בושם כבד וערימת כלים מלוכלכים.
למה? מתפלאת מירב. גיטה בקושי עומדת בלחץ, רותם כמו סערה. שוב תערער אותה.
אמא רוצה. אומרת שיש לה משהו לסדר איתה. בואי, תעשי טובה, תסבלי שעה.
יום למחרת רותם מגיעה בדיוק בצהריים. היא נכנסת עם נעלי רחוב, דורכת על השטיח, מכריזה:
מירב, היי! עברת משקל או שהחלוק מכביד עלייך? איפה גיטה? הבאתי לה משהו!
בידה שקית מרשמלו אסור לגיטה בגלל סכרת.
מירב מצביעה בדממת על חדר השינה. רותם נעלמת פנימה, מיד נשמעים לחישות, טונים מרוצים, גיטה מתייפחת. מירב עוזבת למטבח, ממיינת גריסים, אבל הלב דואג. המעטפה ההיא לא עוזבת אותה.
שעה לאחר מכן, הדלת נפתחת. רותם יוצאת זורחת, עם המעטפה ביד, דוחפת אותה לתיק שלה.
טוב, מירב, אני ממהרת, יש לי עסקים! גיטה נרדמה, אל תעירי אותה. כל הכבוד, את מטפלת יפה, נקי אצלכם. רק הווילונות, הייתי מחליפה זה כבר לא עידן שלנו.
והיא נעלמת במהירות.
בערב, בזמן שמירב מחליפה מצעים משימה קשה, גיטה לא קלה פיזית ולא משתפת פעולה, היא סוף סוף שואלת:
גיטה, אילו מסמכים העברת לרותם? אולי צריך צילום? או להעביר משהו לביטוח לאומי?
חמותה מסתכלת עליה חצי חיוך, מבע עיניים מלא זדוניות.
זה, מירב, זה התודה שלי. רותם הנפש היחידה שאוהבת אותי באמת, לא בשביל הדירה ולא בשביל הירושה. דם לא מים, תזכרי.
מירב מרגישה קור בבטן.
איזו דירה? הדירה שלכם מושכרת, הכסף מופנה לטיפול שלך. סיכמנו שאחר כך, בעתיד, היא תעבור לילדים שלנו, שלי ושל יונתן.
גיטה צוחקת צחוק יבש, צורם.
סיכמתם, אה? טוב בלחלק עור הדוב. אני החלטתי אחרת. היום הגיע עורך דין, כשיצאת לסופר. נתתי מתנה. לרותם.
מירב קופאת עם הסדין בידיה. העולם מתנדנד.
מתנה? היא לוחשת לרותם? לאחיינית הזו, שלא הגישה לך אפילו מים?
אבל היא לא מתלוננת! גיטה צווחת את כל יום מסתובבת עם פרצוף חמוץ, כאילו את עושה חסד. חושבת שאני לא מרגישה? מחכה למותי כדי “לקבל” את הדירה. אז זהו, רותם בעלת הבית. באופן רשמי. חוק המתנה, סעיף 572. אין דרך חזרה.
מירב מתיישבת על קצה הכסא. רגליה לא מחזיקות. שלוש שנים מחוקה זריקות, חיתולים, גחמות, לילות בלי שינה. ויתור על קריירה. הכול בשביל מה? לשמוע שהיא אשת אינטרסים?
ויונתן? היא מצליחה לשאול ידע?
הוא ידע כאשר יגיע הזמן. רכוש שלי, שלי לתת למי שאני רוצה. עכשיו, תכיני ציר, אני רעבה, ותסדרי חיתול, לוחץ לי פה.
מירב קמה, אוזניה רועשות. בשקט היא עוזבת את החדר, נוטלת מעיל ותיק ויוצאת מהבית. פשוט לא מסוגלת להישאר יותר. היא צריכה אוויר.
היא מסתובבת ברחובות תל אביב כמעט שעתיים, עד שצינה עוטפת אותה. במחשבה אחת בגידה. לא רק מחמותה, ממנה לא חיפשה אהבה; גם מבעלה. הרי עורך דין לא נכנס סתם מישהו הכניס אותו, מישהו נתן מסמכים.
כשחזרה, יונתן כבר בבית, אוכל את הציר מהמזלג הישר מהסיר.
איפה היית? שואל אמא צריכה להחליף חיתול, אין אותך. אני אמור לשטוף לה? אני גבר, זה דוחה!
מירב מסתכלת עליו, לראשונה בעשרים שנות נישואים רואה אותו באמת. ממנה לא אהוב, לא משענת, אלא אדם נוח שמסתדר על חשבון אחרים.
יונתן היא אומרת בשקט אמא שלך העבירה את הדירה לרותם. נתנה במתנה. ידעת?
יונתן נחנק, משתעל, מסמיק.
איזו מתנה? את הוזה?
לא הוזה. היא אמרה בעצמה. רותם לקחה את המסמכים היום. עורך דין היה פה כשהייתי בחוץ. מי פתח לו דלת? לך יש מפתח נוסף.
יונתן מסיט מבט, מתחיל להגיש פירורים לשולחן בחוסר שקט.
כן… הייתי. אמא ביקשה. אמרה משהו על ייפוי כוח לפנסיה או משהו. הכנסתי עורך דין, אדם נחמד. לא התעכבתי, מירב! הייתי צריך לעבוד!
לא התעכבת? קולה רועד אמא שלך שללה מהילדים שלנו ירושה, נתנה דירה לאחותה, ואתה “לא התעכבת”? עכשיו מי יממן טיפול, תרופות? אין עוד שכר דירה רותם תיקח או תמכור את הדירה. מאיפה כסף, יונתן? מהמשכורת שלך? או שוב אני אעבוד כדי לממן אישה שהשפילה אותי?
אל תתחילי עם דרמות הוא דופק על השולחן הראש שלה השתבש! נגיש תביעה, נבטל הכול, נוכיח שהיא לא צלולה!
לא צלולה? מחייכת מירב במרירות הרי אמרת שהיא צלולה כשהחמיאה לך. עורך דין לא טיפש יש לו בטח אישור שהיא בקו הבריאות. רותם חשבה על הכול.
רעש מגיע מחדר השינה:
יש מישהו? אני רטובה! מירב! בואי רחצי אותי!
יונתן נרתע.
מירב, תכנסי. אחר כך נדבר. לא משאירים אדם כך.
פתאום משהו נשבר במירב. החוט הדק של הסבלנות, החובה, ההקרבה חתך. היא מסתכלת על ידיה אדומות, מחוספסות מהספונג’ה. נזכרת מתי היתה בפעם האחרונה במספרה. נזכרת בחלום על חופשה בים “איך תשאירי את אמא לבד”.
לא אומרת.
מה “לא”? יונתן לא מבין.
אני לא הולכת. אני לא רוחצת אותה יותר, לא מבשלת עבורה, לא שומעת עלבונות. יש בעלת דירה רותם. לפי חוק המתנה עיסקה ללא תמורה, אבל מוסרית… קיבלה את הנכס, תקבל גם את האחריות. תתקשר אליה, שתבוא.
איבדת שפיות? קופץ יונתן רותם לא תענה כעת! והיא לא יודעת איך לטפל! מירב, זו אמא שלי!
בדיוק, אמא שלך לא שלי. והיא נתנה את הדירה לאחיינית שלה. אני זרה “סוהרת”, היא קראה לי.
מירב פונה ונכנסת לחדר שלה ושל יונתן, מוציאה מזוודה מהארון.
מה את עושה? הוא עומד בדלת, חיוור ומבועת.
עוזבת. עוברת לאמא שלי. צפוף בדירה שלה, אבל יש אוויר.
מירב, תפסיקי! אמא התבלבלה, תתקן הכל! אל תעזבי! איך אטפל לבד? אני עובד!
תביא מטפלת. אין כסף… הדירה נגמרה. אז אתה לבד. אחרי העבודה, בלילה, בסופי שבוע ברוך הבא לעולמי, יונתן.
היא דוחפת בגדים למזוודה, דמעות יורדות אך לא אכפת לה, רק שתרגיש חופש.
לא מרשה לך! תופס בכוח את ידיה את אשתי! צריכה להיות בטוב וברע!
הייתי ברע, יונתן, שלוש שנים. טוב לא ראיתי. ובקשר ל… היא סוגרת רוכסן במזוודה אני מגישה בקשה לגירושין.
בגלל הדירה?! את כזו חומרית?!
לא בגלל הדירה, טיפש! צורחת בגלל שהפכת אותי לעבד! כי הכנסת עורך דין בלי לבדוק! כי עכשיו לא רואה אותי, רק מי יחליף חיתול!
היא גוררת את המזוודה לכניסה. מחדר גיטה קולות יללה:
יונתן! היא עוזבת אותי! רוצה להרוג אותי! תביא לי מים!
יונתן מתלבט בין אשתו למיטת אמו.
מירב, תחזור, לפחות ללילה!
המפתחות נשארים פה על השידה היא אומרת בקרירות להתראות.
היא יוצאת לבניין, מזמינה מעלית. נצמדת לזכוכית הקרה, פורצת בבכי, אבל זו בכי של הקלה.
השבוע הראשון אצל אמא, חולף במעין ערפל. מירב ישנה שתים־עשרה שעות, אוכלת, מטיילת בפארק. היא מנתקת את הטלפון, קונה כרטיס חדש רק למקורבים. השמועות מגיעות.
דרך חברה דועכת היא שומעת שיונתן ניסה ליצור קשר עם רותם תחילה לא ענתה, אחרי כן אמרה: “מתנה זה מתנה, אין התחייבות לטיפול”. היא מתוכננת למכור את הדירה, נותנת חודשיים לפינוי דיירים. ומרמזת שגיטה צריכה לעבור מוסד סיעודי, אם הבן לא יודע לטפל.
יונתן לוקח חופשה, אחר כך חלה, מתקשר לילדים גל ויעל, לומדים מחוץ לעיר. מנסה לסחוט רחמים, שיבואו לעזור. הילדים מתקשרים למירב.
אמא, אבא אמר שאת בוגדת אומר גל אבל אנחנו יודעים כמה עבדת קשה. לא נבוא, יש לנו מבחנים. בכלל, גיטה בחרה ברותם.
מירב גאה בהם.
חודש עובר. מירב חוזרת לעבוד בספרייה. משכורת קטנה, אבל ריח הספרים מרפא. היא מגישה גירושין, יונתן לא מגיע לדיונים.
ערב אחד, ביציאה מהעבודה, יונתן ממתין לה ליד הבית. הוא מזדקן עשר שנים, לא מגולח, חולצה מלוכלכת, ריח של ייאוש וזקנה.
מירב… הוא פונה אליה קשה לי. לא מצליח. היא צורחת כל היום. רותם כבר מכרה את הדירה, איזה מתווך קנה בזול. אין שכר דירה, אין כסף למטפלת. עזבתי את העבודה, פיטרו אותי…
מירב לא חשה דבר חוץ מגועל.
מה זה קשור אליי, יונתן?
את יודעת איך… את יכולה. תחזרי, אני אסלח הכול. נמכור את הדירה שלנו, נקנה קטנה יותר, נביא מישהי!
“תסלח”? מירב מוחה מי צריך לסלוח למי? אני לא רוצה לחזור.
מירב, היא בוכה. מתגעגעת אלייך. אומרת שרק את הבאת לה דייסה כמו שצריך.
היה צריך לחשוב על זה לפני הליך עורך דין.
רותם רימתה אותנו! פושעת!
רותם עשתה מה שנתנו לה לעשות. גיטה ניסתה לקנות אהבה בדירה. העסקה התבצעה. אין טענות.
נהיית קשוחה לוחש יונתן.
נהייתי חופשייה מתקנת מירב תעזוב אותי, יונתן. הגירושין בשבוע הבא, אני מקווה שזה יהיה מהיר.
עוקפת אותו, פותחת דלת.
מירב! הוא קורא ואם אשלח אותה לבית אבות? יש תהליך מסובך, טפסים, אני לא יודע! תעזרי לי עם הביורוקרטיה!
מירב עוצרת, מסתובבת.
יש לך אינטרנט. היית מנהל, תפתור לבד. אני סיימתי פה.
סוגרת את הדלת.
בעלייה לדירה היא מביטה מהחלון יונתן עומד חיוור, קטן, איש שדחף אחריות כל חייו על אחרים. מירב מושכת וילון.
במטבח, קומקום שורק. אמא שלה אופה לחמניות עם כרוב.
מי היה, מירב? אמא שואלת מציצה מהמטבח.
טעות בכתובת, אמא. טעות בכתובת.
מירב מתיישבת ליד השולחן, נוטלת לחמנייה חמה ונושכת. יש טעם אמיתי. לראשונה מזה שלוש שנים יש לה טעם לחיים. החיים שלה. וגיטה קיבלה בדיוק מה שראוי אהובה שאכפת לה רק מהכסף, בן שסוף סוף מתבגר, אפילו אם זה מבוגר. צדק הוא אוכל שניכר גם כשהוא קר, והוא מזין כמו שצריך.
