אבא, אתה בטח זוכר את נעמי אלחנן לוי? כבר מאוחר היום, אבל מחר תבוא אליי. אכיר לך את אחי הקטן, הבן שלך. מספיק, להתראות.
הילד שכב על השטיח ליד דלתה. מרים הופתעה מה עושה ילד בזמן כזה מוקדם בכניסה של בניין זר? היא הייתה מורה כבר עשר שנים, ולא יכלה פשוט להתעלם. התכופפה בעדינות וטלטלה מעט את כתפו הדקה:
היי, בחור צעיר, תתעורר!
מה? הילד התרומם בגמלוניות.
מי אתה? ולמה אתה שוכב פה?
אני לא באמת ישן… השטיח שלכם נעים. פשוט ישבתי, כנראה נרדמתי בלי לשים לב.
מרים התגוררה רק כחצי שנה בבניין הזה, אחרי שהתגרשה. כמעט לא הכירה את השכנים, אבל היה ברור שהילד לא מהבניין.
הוא היה בן עשר, אולי אחת עשרה. לבוש פשוט, בגדים ישנים אך נקיים. עמד קפוץ כתפיים ונראה שהיה לו דחוף לשירותים.
מרים קלטה ואמרה:
תרוץ מהר, אבל זריז! אני מאחרת לעבודה, הכניסה אותו לדירה.
הוא הביט בה בחשדנות בעיניו התכולות הבהירות.
“צבע נדיר,” חשבה לעצמה. בזמן שהוא רחץ ידיים, הכינה לו כריך עם פסטרמה.
קח, תאכל משהו.
תודה! כבר עמד בפתח. הצלת אותי. עכשיו אוכל לחכות בשקט.
ולמי אתה מחכה? שאלה מרים.
לסבתא רחל צדוק. היא גרה קרוב אליך. אולי את מכירה?
קצת, כן… אבל לפני יומיים לקחו אותה באמבולנס לבית החולים. ראיתי אותה על האלונקה כשחזרתי מהעבודה.
לאיזה בית חולים? הילד נבהל.
אתמול הייתה תורנות בבית החולים איכילוב. סביר להניח ששמה.
הבנתי… ואת, איך קוראים לך? שאל לבסוף.
מרים יונס, ענתה בזמן שרצה החוצה לעבודה.
אבל כל היום הילד לא עזב את מחשבתה.
“כנראה השתחרר בי איזה יצר אימהי מודחק,” הרהרה בעצב. לא היו לה ילדים, ולכן גם התגרשה. אך את בעלה שחררה בקלות אל אישה אחרת שילדה לו בת.
בהפסקה הגדולה התקשרה לבית החולים ושמעה שסבתה של הילד עברה שבץ לא ניבאו לה הרבה סיכוי, בכל זאת הייתה בת שבעים ושמונה.
כשחזרה הביתה, שוב ראתה את הילד יושב על אדן החלון בחדר מדרגות.
חיכיתי לך, אמר בשמחה. סבתא עדיין בבית חולים, לא נתנו לי לבקר.
מרים שאלה לשמו.
הסתבר קוראים לו אליעד. ובדיוק ככה הוא מבקש שיקראו לו, לא אלי.
מרים הזמינה אותו לארוחת ערב, אך קודם ביררה:
ברחת מהבית? ההורים שלך דואגים?
אין לי הורים. גר אצל דודה שלי.
אז הדודה שלך בטח מחפשת אותך, דאגה מרים.
היא יודעת שאמרתי שאני אצל סבתא. היא אישה טובה, כמעט לא שותה, אבל הדוד שלי שותה כל יום והופך ארסי. להם יש כבר ארבעה ילדים, חמישי בדרך, ואני עוד עליהם.
הם אמרו שיכניסו אותי לפנימייה, אבל אני לא רוצה. אני לא מפריע, נכון? אמא אמרה עליי שאני ילד היפראקטיבי, כל התכונות של אבא, וגם עם עיניים כאלה. אמא מתה לפני שנתיים.
איך קראו לאמא שלך?
נעמי אלחנן לוי. היא הייתה טובה ויפה, עבדה כמזכירה של מנכ”ל איזה מפעל כימי, שכחתי איזה.
ואביך? מרים חקרה.
לא היה לי אף פעם אבא, אמר במבוכה אליעד.
מרים נבהלה. עכשיו הבינה למה כל כך הטרידה אותה הפגישה עם הילד הזה בעל העיניים התכולות. עיניים כאלה ראתה רק אצל אדם אחד אביה, שהיה מנכ”ל מפעל.
מרוב התרגשות, נשימתה נקטעה. “רומן בין המנכ”ל למזכירה שגרתי למדי. האם ידע שאותה מזכירה ילדה לו בן? האם הבחין שנעלמה?”
והיא, קראה לבנה על שמו, סימן של אהבה עמוקה…
למרים לא היו אחים ואף שתמיד חלמה על כך בילדותה.
לך למכולת לקנות לחם, זה מעבר לכביש, שלחה אותו.
בזמן זה התקשרה לאביה:
אבא, אתה זוכר את נעמי אלחנן לוי? כבר מאוחר, מחר תבוא אליי. אני אכיר לך את אחיך הקטן הבן שלך. נדבר מחר! ביי! סיימה וניתקה.
הכנתי לך מיטה על הספה בסלון. לך למקלחת ותלך לישון, אמרה למרים לילד שחזר.
לא ידעה איך הדברים יתגלגלו, אבל הייתה בטוחה את אחיה לא תמסור לקרובים בעיתיים ובטח לא לבית ילדים.
אביה הגיע מוקדם בבוקר. לרוב בימי שישי הייתה מנסה לישון עד מאוחר, אבל הלילה הייתה טרודה ולא נרדמה.
מרים אהבה את אביה הוא תמיד היה שם, מתעניין וסייע. דאג לה כמעט לכל אורך חייה, אפילו כשאמה לא תמכה בה.
בהחלטות החשובות הוא היה הראשון לייעץ, להסכים ולעודד, אפילו כשהאם סירבה.
אימו לא ראתה עצמה עממית אף שמקורה היה במושב. אך היה זה האב שליווה אותה בנישואיה וגם תמך בגירושין.
האב היה כהרגלו: מגוהץ, מסודר, נעליים מבריקות, בושם עדין. הדמות של גבר ישראלי מרשים.
מה סיפרת לי על משהו אח? כל הלילה דאגתי, התנפל בכניסה.
שקט, אבא, האורח שלי ישן. בוא נאכל משהו, מושיבה אותו למטבח.
בארוחה סיפרה לו את הכול.
מוזר הכול… אמר האב. כן, הייתה לי מזכירה בשם נעמי לוי. אינטליגנטית, יפה, מבט מלא אהבה. וגם אני, למרות הגיל גבר נשאר גבר… נמשכתי, מודה. אם אתה מחפש גבר נאמן תמיד נדיר. היא החמיאה לי בדיוק כך. טעיתי. אבל לעזוב את אמא שלך לא עלה בדעתי.
פעם נעמי שאלה אם אני רוצה בן אמרתי שיש לי בת, וזה כבר מאוחר בשביל בן.
אחר כך אמא שלה חלתה, היא ביקשה חופשה לטיפול, עברה לגור אצל אמא שלה בכפר. החליפה אותה מזכירה מבוגרת, ולאחר כשנה חזרה נראתה כמו חדשה. התלוצצתי “נישאת?” ענתה שכן, וילדה בן. בן זוג מצוין. הדירה שכורה, השם בלוי נשאר. היום כולם חיים ככה “ידועים בציבור”. מאז זה היה רק דיבורים על עבודה.
לפני שלוש שנים חלתה קשות ומתה פתאום. שמעתי רק כשהייתי צריך לחתום על עזרה כספית.
היא הייתה צעירה. חבל. אל תקשרי לי בן, בתי. היה לה בן זוג… סיים האב.
בדיוק אז נכנס אליעד קם, נכנס בנימוס למטבח, בברכה. האב החוויר לפתע. כעת עמדו שניהם הדמיון ביניהם היה חד-משמעי.
כדאי שנכיר… אמר האב בחיוך רועד ושלח את ידו. אלישע בן נחום.
אליעד בן אלישע לוי, ענה הילד, הכניס ידו בביטחון ללחיצה הגברית.
באותו רגע שניהם הרימו גבה בדיוק אותו מבט.
כל היום מגיעים לפה אליעדים, חייכה מרים בהתרגשות.
אליעד הצעיר הלך לשטוף פנים, והאב הביט כל הזמן במרים.
אני לא מבין כלום. הוא תואם לי מילדות. והרי היא טענה שהיא נשואה?
לא לא הייתה נשואה. הלכה לכפר ללדת בסתר. תבדוק עם הנהלת חשבונות מתי יצאה לחופשת לידה?
המציאה בעל כדי שלא תרגיש אשם. ברור שאהבה אותך. אליעד טוען שלא ראה אף פעם אבא. פגשת?
ועוד סתירה אין לה אחים ואחיות. רק אמא. אז מאיפה הגיעה דודה? תהה האב.
ענה הילד בדיוק מהדלת, שמע הכל:
מדברים על אמא שלי? דודה רונית בכלל לא דודה קרובת משפחה רחוקה. באו לכאן אחרי שאמא לא יכלה לקום. וסבתא רחל אמא של רונית. אחרי שאמא מתה רונית אספה אותי.
מה היה לעשות? את הדירה היינו צריכים לעזוב. קיבלו עליי דמי משמרת, אבל הדוד לא מפסיק להתלונן שזה מעט כסף.
אבל נזכרתי בך, אלישע בן נחום! התמונה שלך עמדה לאמא על הראי. אחר כך באלבום. חשבתי שאתה איזה שחקן מפורסם. שאלתי אותה לפעמים מי האיש.
הבטיחה לספר לי כשאהיה גדול.
מרים האכילה את הילד ושלחה אותו לסרט בשכונה.
נו, אבא, יש עוד ספק? שאלה.
כנראה שאין ברירה, גם אם צריך לבדוק DNA. למשפט, אמר האב.
אחר כך הייתה דרמה לחץ דם ו”מצב לפני התקף לב” אצל אשת האב אסנת.
היא מהר נרגעה, נסעה לנוח באילת. רק אחרי זמן רב הסכימה לפגוש את הילד.
הילד מצא חן אך לא רצתה לגדל אותו בבית. לביקור כן. קבוע חס וחלילה. “הבריאות שלי לא תעמוד בזה. יש לי עוזרת בית לא אומנת!”
אף אחד גם לא התעקש. האב מצא שמחה לבלות זמן עם הילד כל פעם הופתע מתשוקות משותפות: שניהם לא אוהבים דייסה, אוהבים חתולים מאוד. אבל לאשת אבא אלרגיה לחתולים, ולאליעד לא הייתה אף פעם דירה להביא בה חתול.
שניהם מלמלים קצת באותו סגנון, ובלי לדבר בכלל על הדמיון החיצוני המובהק…
כשהושלמו כל ההליכים, וההכרה באבהות בבית המשפט הסתיימה, הגיע האב אל מרים, קרא לילד, ואמר:
מהיום, על פי חוק אתה הבן שלי. הנה התעודה החדשה שלך. אתה תמיד היית בן שלי, פשוט לא ידעתי עליך. תסלח לי. אתה לא חייב לקרוא לי ‘אבא’, תקרא איך שתרצה אתה לא לבד יותר. יש לך משפחה, יש לך אותי. ויש לך את מרים אחותך.
אני כבר ידעתי שאתה אבא שלי, חייך אליעד. ברגע הראשון שראיתי אותך.
ילדים חכמים מדי היום, חייך האב ולחץ את בנו בחיבוק.
מרים ראתה דמעה בעיני האב אבל שלט בעצמו מיד. אליעד נשאר לגור עם מרים, לפעמים מבקר אצל אסנת, ואבא בא כל יום. וביחד, עם מרים, הם הביאו גור חתולים…
סבא אחד חילק גורי חתולים ליד הסופר אליעד בחר את הכי חלשלוש. קראו לו צוציק. באותו רגע הרגיש הוא הילד המאושר בעולם.
אחרית דבר:
אלישע בן נחום הציב מצבת שיש לבנה על קברה של נעמי.
הוא ואליעד מרבים לפקוד אותה, מביאים פרחים.
פעם אחת, אחרי שביקרו והביאו פרחים, אמר אליעד:
אתה יודע, אבא, יום לפני שאמא הלכה, היא אמרה לי לא לבכות יותר מדי. היא לא נעלמת באמת, רק עוברת לעולם אחר ומשם תשגיח.
ועכשיו אני בטוח היא דאגה שימצאו אותי אתה ומרים. אתה מאמין לי, אבא?
בטח, ענה האב.
