– דניאלה, אני בבית, פתחי לי!
– דויד?! מה אתה עושה פה כל כך מוקדם? היית אמור לחזור רק עוד שלושה ימים…
אשתו, בערך בת שלושים, יצאה למסדרון, ממהרת לעטוף על עצמה חלוק משי, מסתכלת על בעלה ההמום שעומד בדלת.
– רציתי להפתיע אותך, דניאלה. נראה שהצלחתי! מה, את לא שמחה? דויד, גבר גבוה ורחב כתפיים, חייך חיוך ענק, כולו מבסוט מההפתעה.
– שמחה מאוד! בוא למטבח, אני אחמם לך את האוכל.
דויד, מרוצה מעצמו, הנהן לדניאלה והלך לכיוון המטבח. ושם חיכה לו שולחן שופע: תותים, שוקולד, תבשיל חם ישר מהתנור… הכול כאילו הוכן במיוחד בשבילו.
– וואו, דניאלה, השקעת! איך ידעת שאני חוזר? את פשוט קוראת מחשבות!
הוא העמיס לעצמו מנה נדיבה, כמו שתמיד, והתחיל לטרוף את הארוחה. דניאלה לא הופיעה, אבל הוא הניח שהיא בטח בוחרת שמלה יפה, רוצה להיראות טוב עבורו. משתדלת…
– דויד, אני… אנחנו…
– תגידי, דניאלה, איזה אוכל – התבשיל חלום! והסלט, והלביבות… פשוט אי אפשר להפסיק לאכול… יאיר?!
דויד הסתובב וראה את דניאלה, מחזיקה ביד את אחיו יאיר. היא הסתכלה במבוכה על הרצפה, ויאיר, עם גופייה ומכנסיים קצרים, שפשף עייף את המצח, כאילו הרגע התעורר.
– כן, דויד, אני פה… שלום, אחי…
– שלום. עכשיו, אפשר לדעת מה בדיוק קורה פה? למרות שבעצם… כבר הבנתי הכול.
– דויד, אני… רציתי לספר לך מזמן. אני אוהבת את יאיר, אחיך. אני רוצה להיות רק איתו. אני מצטערת. פלטה דניאלה במהירות, לא מעזה להביט בבעלה בעיניים.
למשמע המילים, דויד שיחרר את הצלחת מהיד. הכלים והאוכל נשפכו לרצפה ברעש.
– אז… אם אני מבין נכון… עכשיו…
– כן. עכשיו היינו יחד.
– מדהים. פשוט פנטסטי, דניאלה! וגם אתה, יאיר כל הכבוד! עכשיו אני גם מבין למה הארוחה כל כך מושקעת… ובעיקר למי!
דניאלה לא העזה להסתכל עליו. היא הרגישה שאם רק תרים את העיניים, כל הביטחון העצמי שלה ייעלם.
– ומה עם רוני? מה נעשה עם הבת? היא יודעת?
– לא, היא… אין לה מושג.
– ואיפה היא עכשיו?
– אצל השכנה, רואה טלוויזיה.
– זה קורה הרבה? שהיא אצל השכנה?
– כבר חצי שנה בערך…
לדויד נגמרו השאלות. וגם הרגש. הוא היה עייף מהנסיעה, ולא ראה טעם לצעוק. באופן טבעי הוא לא היה אדם שמתרגז מהר היה רגוע ושלו.
אבל כשמישהו באמת הכעיס אותו, כולם היו יודעים מזה. למרות שזה קרה לעיתים נדירות.
הסיפור הזה, עם שני האנשים הכי קרובים לו, באמת השאיר את דויד המום. הוא התבלבל אבל רק לרגע.
– עוד עשר דקות אני רוצה שלא תהיו פה. הזמן רץ. אמר דויד, לוגם תה. אפילו על אחיו לא הסתכל.
– מה מצאת בה, דניאלה? שנינו דומים, אפילו יש לנו את אותה שומה… רק שהוא אף פעם לא ידע לעבוד, ולא הכי חד… היא רק תפסיד איתו. אבל זה הבחירה שלה! חשב לעצמו בין לגימה ללגימה.
– אני לא הולך לשום מקום בלי לקבל הסכמה קפץ יאיר פתאום.
– איזו הסכמה אתה רוצה בדיוק?
– שתסכים להתגרש. תשחרר את דניאלה היא לא אוהבת אותך!
– אני רואה על מי היא דלוקה… דויד חייך. רוצים גירושים? יהיה, אבל רק בבית משפט. נראה איך תבזבזו את כל הכסף על עורכי דין.
– דויד… דניאלה הניחה יד על פרק היד שלו דויד, בבקשה, תן לנו להיפרד יפה. אתה הרי תמיד היית בן אדם טוב…
דויד נענע בראש.
– טוב, שיהיה. אבל אתה כבר לא אחי, יאיר!
– יש לנו עוד בקשה.
– מה עכשיו?
– תשאיר לי את הדירה אחרי הגירושין, דויד! דניאלה הציצה אליו, מלטפת את ידו.
– רוני כל כך קשורה לפה. בבית הספר יש לה הרבה חברים ואם נחלק, אין לנו כסף לדירה חדשה, נצטרך לחזור ליישוב
דויד הניח את הסנטר שלו על ידיו המשולבות וחשב. דניאלה שמה לב שהוא מהסס, וניסתה לרכך אותו:
– דויד, מתוק שלי… תעשה לרוני מתנה. אתה עובד טוב, תרוויח עוד ים של שקלים! חבל להוציא הכל על עורך דין. בשביל הבת שלך אני מבקשת…
– תרגעי, דניאלה, חתך אותה. יש לי רעיון יותר טוב.
– מה, תשאיר לנו גם את האוטו? רוני הייתה מאושרת…
– רוני תגור איתי.
– מה?! דניאלה לא האמינה למה שהיא שומעת. אתה לא יודע לטפל בילדים! תמיד בנסיעות, לא הייתה פה כמעט… היא בקושי זוכרת איך קוראים לך!
– בואי נבדוק אמר דויד והלך לכיוון הדלת.
אחרי כמה דקות, חזר דויד עם רוני יד ביד. ילדה בת עשר, רק עלתה לכיתה ד. היא החזיקה את היד שלו בחוזקה, מחייכת חיוך גדול.
– ולמה הבאת אותה, שכולנו נריב יחד?! שאלה דניאלה בזעם.
דויד לא ענה. התיישב חזרה, הושיב את רוני על הברכיים, והתחיל לשאול:
– רוניה, נסיכה שלי, אני רוצה לשאול כמה שאלות, בסדר?
– בטח! אמרה הילדה, שמחה מהתשומת לב.
– תבטיחי שתהיי הכי כנה. מדברים עכשיו כמו גדולים.
– כמו בפגישות שיש לך בעבודה?
– בדיוק.
היא הנהנה, מחכה בקוצר רוח, אפילו פתחה את הפה מהתרגשות.
– תגידי, אמא כועסת עלייך? נתנה לך סטירה בשבוע האחרון?
רוני נבוכה, הסיטה מבט, ושיחקה בשמלתה עם האצבעות.
– איך אתה יכול?! דניאלה צעקה. תן לה להיות ילדה!
– שקט, דניאלה. אני מדבר עם הבת שלי. דויד ליטף את ראשה. אל תפחדי, רוני. זוכרת שהבטחת להיות כנה?
הילדה הנהנה. דמעות עלו לה בעיניים. היא חיבקה אותו חזק, ולחשה לו בשקט:
– כן, היא הרביצה לי שלוש פעמים. פעם על ציון גרוע, פעם כי נשפך חלב, פעם כי צעקתי על יאיר. היא גם התנשקה איתו כשהייתה בטוחה שאתה לא בבית.
– שום דבר, ילדה שלי. עכשיו אני פה, אף אחד לא יפגע בך.
– היא משקרת! דניאלה קפצה.
– רוצה דירה ואוטו בשביל הילדה? חייך דויד עם קריצה רוני, שאלה אחרונה…
– כן…
– רוני, אם היו נותנים לך לבחור איתי או עם אמא, עם מי היית רוצה לגור?
רוני השתתקה. הסתכלה עליו, ואז על אמא. דניאלה ניסתה למשוך אותה לצד שלה, פתחה ידיים, חייכה חיוך גדול.
– תבטיח שלא תיעלם עוד לנסיעות?
– מבטיח! ענה דויד מייד.
– אז אני רוצה לגור איתך, אבא.
– מה?! דניאלה השתוללה, הרימה יד, אבל דויד הגן על הבת בחיבוק, סגר עליה עם הגב. יאיר עמד מהצד ולא התערב.
– דניאלה, השיחה נגמרה. מעכשיו, לא תראי אותה. אמר דויד ולקח את רוני לחדר שלה.
הוא עזר לה לארוז, היה לו מזוודת עבודה מוכנה. דויד ורוני נסעו למלון שהכיר מנסיעות עבודה, בצד השני של תל אביב.
…אחרי כמה חודשים היה משפט. כמו שחשב, בגלל שלדניאלה וליאיר לא היה הכנסה יציבה או דירה, לבית המשפט היה ברור רוני נשארת עם דויד.
רוני שמחה מאוד. דויד חלק את הדירה, ומכר את החלק שלו. הרשה לדניאלה לראות את רוני בשבתות, אבל הילדה גרה עם אבא בדירה החדשה.
דויד שינה לגמרי סדר יום. לא היו יותר נסיעות ארוכות. רוני התחילה לחייך שוב, וזה היה שווה כל שקל שבעולם…
אז מה אתם אומרים? שתפו אותי, תעשו לייק.
