היום רשמתי לי ביומן עוד שורה קטנה מחיי, שורה שמשקפת את מסלול חיי בשנים האחרונות. כשנישאתי לליהי, ידעתי שעשיתי את הבחירה הנכונה. סידרתי לה את ערוגות הפרחים בגינה, בניתי לה פרגולה לעצי התבלין שכה אהבה. גם בתוך הבית היה תמיד אפשר להרגיש יד גברית שמטפלת, משפצת, דואגת שכל דבר יהיה במקום הנכון. אהבתי לפנק את ליהי במתנות, לא בגלל שהיא ביקשה, אלא כי באמת רציתי שהיא תהיה שמחה.
הרי בכלל לא אהבת אותי, נכון? התחתנת איתי בלי אהבה. עכשיו בטח תעזבי אותי שחליתי…
לעולם לא אעזוב אותך! חיבקה אותי ליהי בחום. אתה הבעל הכי טוב בעולם. לא אוותר עליך אף פעם…
לא הצלחתי להאמין שזו המציאות. הלב שלי היה מלא חשש ואי־ודאות…
עשרים וחמש שנים הייתה ליהי נשואה, וכל השנים האלה לא הפסיקו גברים להתעניין בה. גם בצעירותה תמיד סביבה היה מעגל מחזרים, אבל בעצם גם בבית הספר כל הבנים רצו רק אותה. זאת למרות שליהי לא הייתה נחשבת יפהפיה במיוחד.
היא לא עזבה את בעלה הראשון, עמית, למרות שהוא לא היה טיפוס קל. למעשה, חייתה איתו עד יומו האחרון. גידלו יחד את הבת, יעלה, שיצאה להתחתן עם בחור ישראלי והיגרה עימו לבלגיה. כל הזמן שולחים תמונות יפות ומזמינים לבקר, אבל אף פעם לא התארגנתי לנסוע. אולי בעתיד אסע בעצמי. עמית הותיר חלל.
המוות של עמית היה פתאומי תאונת דרכים מוזרה מאוד. אמרו לי אחר כך שכנראה לא הרגיש טוב בלב, איבד שליטה על הרכב. מישהי ציינה אולי פשוט איבד הכרה?
לעולם נדע, נאנחה חברתנו, חנה, שהיא גם רופאה הסיבה: פגיעות מרובות שאינן תואמות חיים.
הייתי בשוק מוחלט. חנה עזרה לי לפתור את כל הסידורים. היא גם זו שהוציאה את כל הפרטים ממהמקומות שלה.
כך נותרתי לבד אישה בבית הגדול שבניתי עם עמית כל החיים. לבית גדול כזה, כשבאים אורחים זה אפילו נעים, אבל כשנשארים לבד… פתאום זה נטל.
יעלה הגיעה להלוויה. התחלנו לדבר על למכור את הבית, לעבור לדירה ואולי אפילו שאבוא לגור איתם בחו”ל.
בחיים לא! לא בשביל זה בניתי את הבית הזה. ובבלגיה שלכם כבר הייתי. לא בשבילי…
אמא!
את תמימה, יעלה. חייכה ליהי מתחת לדמעות אני מדברת מתוך צחוק.
טוב, אם את צוחקת, אז אולי המצב לא כזה נורא.
הכול היה מורכב, ממש כמו עמית עצמו. מצד אחד, היה בן אדם אכפתי ואוהב; מצד אחר תלוי במצב רוח שלו. לפעמים הכניס אותי לסחרור של עצבים ולעיתים התנצל, ואני בחורה קלה לבריות לא הצמדתי ללב. כך חיינו עשרים וחמש שנים! מטורף…
לא עבר חצי שנה מאז שיתומה ואשתו, וליהי כבר מוקפת מחזרים חדשים. אפילו אמא שלה פעם אמרה לה:
מה הם מוצאים בך? זה לא הגיוני! את בכלל לא הכי יפה…
את טובה, אמא שלי. היופי לא חשוב. אישה צריכה להיות קסומה ומלאת אופי. שתהיה לה נשמה וניצוץ.
קדימה, תצאי, צחקה אמא, שלא ימתינו לך יותר מדי.
תמיד יבוא מישהו אחר, ענתה ליהי בחיוך.
חלפו כמעט שלושים שנים מהשיחה ההיא, ודבר לא השתנה. נשים מתלוננות שאין להן למי להינשא, אבל ליהי? בגיל ארבעים ושש היו לה שני מחזרים טובים בעת ובעונה אחת.
לב שלה נמשך לרונן אינטלקטואל, נעים הליכות, קל לדבר איתו ולהיראות איתו בציבור, אבל ידעתי שזה לא בן אדם להרפתקת חיים או לבית ענק.
לעומתו, חגי פשוט, גבר גבר. מסוג האנשים שעובדים קשה, רציניים, לא אוהבים לדבר יותר מדי, אבל הכל בידיהם מסתדר. מלא זהב בלב, וגם מבפנים חזק. ברוב הזמן שתק, אבל אהבתו המעשית נגעה ללב. כזה שיכול להזיז הרים בשביל אשתו, אם רק תבקש. ניסיתי לבחור בלב, אבל בחרתי בסוף בחגי.
רונן נעלב ונפגע מהבחירה, ועזב.
התחתנתי עם חגי, והוא היה מאושר עד השמים. בחתונה רקד כמו ילד ושתה יותר מידי.
נו תראי אותך, אמרה חנה שנה אחת בלבד מאז שעמית נפטר, וכבר מתחתנת שוב! נשים לא מוצאות גבר, ואת רק תצאי מהבית וכבר כל העיר עלייך…
שלא תעיזי להגיד לי שאני לא יפה…
לא אומר. אבל תמיד היית מבוקשת זה ברור.
חייכתי, משכתי בכתפיים, ופניתי לרקוד עם חגי.
מה רע בחגי? הוא חזק, עובד מכל הלב, מנהל בית וגינה כראוי. גם את הגינה הפך לפינת חמד, ערוגות מרהיבות, פרגולה מרהיבה שבנה, והכול מלא קסם. חגי גם הרוויח יפה וניסה תמיד לשמח אותי.
אחרי חצי שנה ממש התברר כמה צדקתי. השוויתי את חיי איתו לעשרים וחמש השנים עם עמית, וחבל שלא הכרתי אותו קודם. פשוט בעל זהב.
בקיץ היינו עושים על האש בפרגולה הוא סידר שולחן עץ יפה, ונהנינו מערבי בריזה.
ואז, פתאום, חגי התחיל להרגיש עייף. לא הבנתי איש חזק כמוהו. התחיל לרדת במשקל, בירה לא עשתה לו טוב, ומצבי הרוח ירדו.
חגי, תיגש לרופא! דרשתי. זה לא עובר לבד.
שטויות, ליהי. סמכי עליי, יהיה טוב.
הפחד שלו לא היה מהרופאים, אלא מזה שאעזוב אותו אם יהיה חולה באמת. הרי הוא ידע שהתחתנתי איתו מהיגיון, לא מאהבה בוערת אבל הוא אהב אותי, בכל זאת.
הוא זכר איך התאהב בי באותו יום כשחיפשתי את הארנק בסופר. קיוויתי שלא יקרה לו כלום.
אבל למרות התחנונים, לא הצלחנו להביא אותו לרופא בזמן. חגי איבד הכרה בערב שישי, כשאני וחנה במטבח והוא עושה מנגל עם אורי.
ליהי, את אוהבת אותו בכלל? שאלה חנה.
רק שתקתי. ובסוף לא הייתה ברירה, אחרי שאיבד הכרה, הוזעקה מד”א. נסענו יחד לאיכילוב. ניתחו אותו מיד גידול בכבד.
ב”ה, יצא שמדובר בגידול שפיר, אבל גודל לא מבוטל. הרופאים הגבלות על הכול, שיקום ארוך.
חגי היה מדוכא. אמא שלו, מרים, ביקרה אותו.
בני, יצאת מזה, אין סרטן, תהיה שמח! תאכל, תתחזק.
אבל הוא סירב לאכול, ובכה שלא שווה כלום, ומה יש לליהי לעשות איתו עכשיו פרוש ונכה. אני הגעתי לבית החולים אחרי העבודה.
מה אתה מדוכא? קראתי רק תתחזק! הלב שלי איתך, אני לעולם לא אעזוב.
את אומרת, אבל אני לא מסוגל לכלום. בן חמישים בלבד וכבר לא מתפקד.
שטויות! קבעתי. קראתי שהכבד מתחדש. שישה עשיריות מהכבד נשארו ויש לך המון סיכוי. מה שצריך זה זמן.
עידוד לי, אבל התהליך ארוך. השיקום היה קשה. מהר מאוד עייפות השיגה אותו לאחר כל פעולה קטנה. מוסף לכך יום הולדת חמישים מתקרב, ובלי שתייה וחגיגות, הכול מרגיש מדכא.
בכל זאת, לחג לא הבאנו שתיה חריפה, רק כמה חברים טובים, הקיפו שולחן בפרגולה, שיחקנו שש־בש, שחמט פשוט נהנינו.
איזה מזל יש לך, חגי אמרו לו. ליהי היא אשת חיל אמיתית.
בערב, אחרי שהחברים עזבו, ישבנו יחד על המרפסת, הסתכלנו על שמים זרועי כוכבים. אחרי תקופה ארוכה חגי חייך חיוך אמיתי.
מה איתך, חגי? שאלתי.
הכל מצוין! ענה, וחיבק אותי חזק.
סוף־סוף. לחשתי ונשקתי לו בלחי.
היום אני יודע, שאין תחליף לקשר שמבוסס על כנות, נדיבות, והיכולת להחזיק יד, דווקא כשקשה. למדתי האהבה האמיתית לא מתבטאת בדיבורים יפים, אלא במעשים הקטנים של כל יום.
