“אני רוצה להזמין טפט סגול,” אמרתי לאשתי, רות. “את לא רואה שזה לא מתאים עם הריצוף. עדיף משהו בגוון בז’…” “אמא שלי לא אוהבת בז’, תדע את זה.” “אבל אמא שלך אוהבת דברים חינם,” ענתה רות.
פעם אחת חמותי רמזה שהיה נחמד אם נשפץ לה את הדירה. רות שתקה. האמת, הרעיון דווקא מצא חן בעיניי בכל זאת, אמא שלי. רות הייתה נגד, אבל בחרה לא להגיד כלום.
הייתי בטוח שזו כבר האחריות שלי, ואם צריך לעזור אז צריך. שתעשה מה שצריך. מההתחלה דווקא היה ברור שלאמא שלי חשוב רק התוצאה בלי שום “תודה”. רק רשימת דרישות. “רות, זה לא תיקון חינם, זה מתנה מהבן שלה,” ניסיתי לנחם אותה. “כן, בטוח שזה ככה.”
אמא תמיד אהבה דברים שמקבלים מבלי לשלם. בגלל זה נהגה להזכיר לי להזכיר לה כל דבר קטן. ואם משהו לא מצא חן בעיניה עשינו אותו מחדש. רות צדקה. בסוף, כשהשיפוץ הסתיים, אמא חזרה הביתה, הסתובבה בסלון, ואמרה:
“לא מוצא חן בעיניי. הטפט לא מה שדמיינתי. והמטבח… לא מתאים לי בכלל. מה זה הארונות האלו? הכל פה עשוי כל כך רע, פשוט אין מה לומר. הייתי באה לתבוע אתכם.” “את מי בדיוק? את הבן שלך ששילם על הכל?” התערבה רות. “נו רות, סתם, את לא יודעת מתי אני צוחקת?”
אפשר להגיד שאמא שלי לא הייתה בדיוק במצב רוח טוב. היא ציפתה לשיפוץ מפואר, וקיבלה אחד פשוט. הכל חדש, יפה ונקי, אבל לא יוקרתי כמו שקיוותה. בגלל זה כנראה התבאסה. רות ואני לא מהמגוונים, עשינו מה שיכולנו, אבל אפילו תודה בסיסית לא שמענו. “רות, נראה לי שאמא שלי לא מרוצה מהשיפוץ שלנו,” אמרתי לה פעם אחת. “ברור שהיא לא מרוצה! אמא שלך אי פעם מרוצה ממשהו?” “היא רצתה משהו יותר מפנק…” “תשמע, אין לנו כל כך כסף.” “ואולי נלווה קצת?” זרקה חמותי לאוויר.
רות הביטה בי, היה ברור שזה מוגזם. הייתי יכול אולי לקחת הלוואה בשביל אמא שלי, להחזיר בזמן, אולי אפילו עם ריבית. אבל רות כבר הרגישה שזה יותר מדי. למזלי הקדמתי: “אמא, איזו הלוואה? את יודעת היטב מה אני חושב על הלוואות. בטח שלא בשביל שיפוץ. הכל נעשה בטוב טעם. למה לא מספיק לך?” “לפחות תחדשו לי את המטבח,” ענתה ויצאה. “רות, נראה לי שכבר לא נשארה לה בושה,” אמרתי. “נו ברור. היא פשוט טיפוס קשוח.”
בחנות כלי בית היו המון אנשים. רות החזיקה מפת שולחן חדשה, אני התעסקתי עם ברזים. בסוף, הסכום יצא יקר, למרות שלקחנו רק כמה דברים בסיסיים. ככה זה אין לזה סוף.
פתאום רות עצרה לידי. “אמרת שאין לנו יותר כסף לשיפוצים.” “נכון, היינו צריכים לגייס ממישהו.” “נמאס לי,” הכריזה והניחה את מפת השולחן על המדף. “מי שירצה, שיקנה אותה בעצמו. עשיתי מספיק בשביל אמא שלך. לקחתם הלוואה? זה כבר עובר את הגבול. אל תעז להתווכח איתי עכשיו.” רות יצאה מהחנות, ואני אחריה. בכל זאת, אמא או לא אמא יש גבול למה שמקריבים.
מה שעמד לי מול העיניים כשהלכנו היה שצריך לדעת להציב גבולות, גם מול אמא, ולזכור להעריך את עצמך זה לא פחות חשוב מהניסיון לרצות אחרים.
