“אני אקנה טפט סגול,” אמר לה בעלה של רחל, “את לא מבינה שזה לא מתאים לרצפת הפרקט? הרבה יותר טוב בצבע שמנת…”
“אמא שלי ממש לא אוהבת שמנת, את זה כבר בטח הבנת,” זרקה לעברו רחל,
“אבל אמא שלך אוהבת דברים בחינם,” ענתה רחל בשקט־מריר.
אימו של בעלה רמזה לא פעם שיהיה נחמד אם יעשו לה שיפוץ בבית. רחל לא התערבה. אבל לבעלה, עמיחי, הרעיון דווקא מצא חן. הרי זו אמא שלו, איך לא? רחל סירבה, אך לא אמרה דבר בסופו של דבר.
בסופו של דבר, זה באמת לא עניינה. אם הוא רוצה לפנק את אמא שלו, בבקשה. שתשתלט. החמות מיד הבהירה שהיא מחפשת תוצאות בלבד בלי “תודה”, רק רשימות של דרישות ושינויים.
“רחל, זה לא שיפוץ בחינם, זה מהבן שלי,” הבטיח עמיחי.
“ברור, ברור,” מלמלה רחל.
האמת שהיה ברור היטב אמא של עמיחי אהבה כל דבר שלא דרש ממנה להוציא שקל מהכיס. על כל דבר שלא מצא חן בעיניה חייבים לתקן מחדש. רחל הייתה בטוחה במה שיקרה.
בסוף, כשהשיפוץ הסתיים, חזרו כולם לדירה והחמות עיניונה בכל פינה:
“זה בכלל לא נראה טוב. הטפט הזה ממש לא מה שציפיתי. המטבח בכלל לא משהו ומה זה הארונות האלו? הכל כל־כך זול ומלוכלך, אין מילים. הייתי תובעת אתכם על זה.”
“ועל מי בדיוק? על הבן שלך, ששילם על הכל בעצמו?”
“נו, די, רחל. היא סתם צוחקת,” ניסה עמיחי להרגיע.
טוב, החמות לא בדיוק נראתה שבעת רצון. היא הרי חלמה על שיפוץ יקר במיוחד. בסוף קיבלה שיפוץ נאה אך לגמרי רגיל. הכל חדש, נחמד, אך לא מפואר כפי שקיוותה בסתר ליבה. עמיחי ורחל לא היו עשירים, ובכל זאת עשו מעבר לכוחותיהם, והחמות אפילו תודה לא אמרה.
“רחל, נראה לי שאמא שלי לא באמת אוהבת את איך ששיפצנו,” אמר עמיחי לבסוף.
“מובן שהיא לא אוהבת! אמא שלך אי פעם אהבה משהו?”
“היא רצתה שמשהו יהיה יותר יוקרתי…”
“אין לנו כסף לזה.”
“אי אפשר לקחת משכנתה?”, נשפה החמות במסדרון.
רחל ידעה שהיא כבר מגזימה. בשביל אמא שלה, אולי באמת הייתה לוקחת הלוואה קטנה, מבטיחה להחזיר בזמן, עם כמה שקלים ריבית. אבל עבור חמותה זה כבר קו אדום. אבל עמיחי הקדים אותה:
“אמא, אין מצב. את יודעת בדיוק מה אני חושב על הלוואות ובמיוחד לשיפוצים מיותרים. עשינו עבודה טובה, מספיק איכותית. מה כבר אפשר לבקש?”
“לפחות שנעשה משהו במטבח שוב. ”
והחמות טרקה אחריה את הדלת.
“עמיחי, נדמה לי שאמא שלך כבר איבדה כל טיפה של בושה,” סיננה רחל.
“רחל, את יודעת שיש לה אופי מורכב.”
החנויות היו עמוסות בבני־אדם, רחל עוד החזיקה מפה יפה ביד, ועמיחי עמד בתור עם כלים לאינסטלציה. לא לקחו דברים יקרים, ובכל זאת יצאה מזה הוצאה גדולה.
נראה ששום דבר לא ייגמר לעולם.
פתאום, רחל עצרה.
“אמרת שכבר אין לנו תקציב לשיפוצים.”
“צודקת, הייתי צריך לשאול הלוואה קטנה מהדוד.”
“נמאס לי!” רחל הניחה את המפה על המדף וכמעט צעקה,
מי שרוצה, שייקח. אני עשיתי מספיק בשביל אמא שלך.
לקחת הלוואה בגלל זה? זה ממש מוגזם! אל תעז להתווכח איתי!”
רחל יצאה בכעס לחניה, ועמיחי אחריה.
אפילו בשביל אמא שלו כנראה שזה כבר יותר מדי.
