“או, אימא, את שוב מטגנת דג,” אמרה תמר, כשהציצה למטבח. “זה כאילו פתחתי את החלונות והפעלתי את הקולט אדים,” ענתה לה מרים עם חיוך עייף.
כבר ארבעה חודשים בערך מאז שהבת שלה חזרה לגור איתה, ומאז מרים כל הזמן מוצאת תירוצים לעצמה, לפעמים כמה פעמים ביום. “המלחתי יותר מדי את הארוחת ערב” או “קיפלתי את הבגדים במקום הלא נכון”. אפילו הטלוויזיה בחדר של תמר עובדת קצת חזק מדי…
מרים לא שמה לב איך התחילה ללכת על קצות האצבעות בבית שלה. פתאום היא עושה הכול בשקט, כמעט לא שומעים אותה, רק כדי לא להפריע לבת ולחתן. בהתחלה, זה נראה הגיוני.
אחרי החתונה, תמר ובעלה בחרו לעבור לדירה משלהם, שכרו בבראשון לציון. בסופי שבוע הגיעו לבקר אותה וזה היה מובן לגמרי, הרי יש להם עבודה וחיים של עצמם.
פתאום, יום אחד, מרים לא הרגישה טוב. השכנים הזמינו לה אמבולנס. תוך כמה דקות גם תמר הגיעה. כשהשתחררה מבית החולים, תמר אמרה לה: “אנחנו מכינים לך הפתעה. אני בטוחה שתאהבי אותה. תראי כשתגיעי הביתה.”
מרים נכנסה לדירה, ומיד נתקלת בשקיות במסדרון. “דיברנו והחלטנו שמעכשיו נגור איתך. נטפל בך ונעזור בכל מה שצריך,” אמרה תמר.
מרים הייתה מופתעת מהמהלך של הילדים. בהתחלה, תמר באמת דאגה לה: ניקתה, בישלה, גיהצה כביסה. אבל אחרי חודשיים, תמר כבר שכחה למה בעצם היא חזרה. מרים התחילה להרגיש טוב, וחזרה לעשות הכול בעצמה. אז, בזמן שהילדים בעבודה, היא מבשלת, מסדרת את הבית. שוב ושוב תמר מבקשת מאמא שתסמוך עליה, אבל מרים משכנעת אותה שהיא כבר מרגישה הרבה יותר טוב.
תמר והחתן מיד שמו לב לכל היתרונות של לגור עם אמא אין שכר דירה, הבית מבריק, תמיד יש אוכל.
“מאמי, היום באים אלינו חברים,” אמרה פעם תמר, “אולי תלכי לשכנה לדינה, תשבו קצת ותשתו תה? יהיה לנו יותר נעים, ותוכלי לא להיות לבד.”
מרים לא רצתה להסתובב ערב בעיר. במיוחד כי דינה השכנה כבר הולכת לישון מוקדם. בחוץ היה חמים, אז מרים החליטה לעשות הליכה סביב הבית שלה, לשאוף אוויר. הזמן עובר, האורחים לא ממהרים לעזוב, והיא רוצה כבר להיכנס, לנוח, אבל מחכה שתמר תתקשר ותזמין אותה בחזרה.
פתאום, שכנה עם כלב עוברת לידה, ואחרי חצי שעה חוזרת, אבל מרים עדיין יושבת על הספסל. “סליחה, הכול בסדר?”, שאלה אותה. “כן, פשוט יש לחברים של הילדים מסיבה בבית, אני לא רוצה להפריע,” אמרה. “את זוכרת אותי? אני מדירה עשרים בקומה הראשונה.” “כן, ברור.”
פגשו כמה פעמים, אבל השיחה תמיד הייתה קצרה שלום וחיוך. לא מזמן בעלה של דינה נפטר. הילדים שלה גרים לבד. “בואי אליי לשתות תה. כבר מאוחר, וקריר. תתקשרי לתמר ותגידי לה שאת אצלי.”
מרים מתקשרת לתמר, אבל היא לא עונה. נראית לא זמינה. “נו, בואי,” דינה מסמנת לה להיכנס.
הן שותות תה, מדברות. פתאום, תמר מצלצלת: “אמא, איפה את? האורחים כבר הלכו, אנחנו כבר במיטה, אבל את עוד לא בבית.”
הקול של תמר שוב נשמע מאוכזב. מרים לא הבינה מה עשתה לא נכון הפעם. היא התארגנה ללכת, ודינה יצאה איתה עד הכניסה.
“לא כזה מסובך רק שני מדרגות,” אמרה מרים בחיוך. “אני מלווה אותך. יהיה לי נעים,” דינה ענתה.
מאז, מרים התחילה לבקר את דינה לעיתים קרובות לפעמים שותות יחד תה, לפעמים מבשלות ארוחת ערב ביחד.
לפעמים, דינה הייתה מכינה משהו לפי מתכון שלה. היה יום שבו מרים שוב מצאה את עצמה בבית של דינה היה יום הולדת של החתן, והבית אצלם היה מלא אורחים. “איזה שקט ושלווה פה,” אמרה פעם מרים. “ואת יכולה להישאר פה תמיד,” הציעה לה דינה, מסתכלת עליה בעיניים רציניות. “אני אחשוב על זה,” ענתה מרים בחיוך קטן, ובתוך הלב כבר ידעה מה התשובה.
