אני ובעלי היינו המומים! אומרת רבקה, בת חמישים, בקול סדוק. מה שהיא עברה, מה שנקרא, הבחור הצעיר הזה הפך לה את ההיריון לסיוט, זה לא סיפור אגדה, באמת שאין לי מילים לתאר… הוא שלח אותה להפלה, ובדירה ששכרו יחד פשוט זרק אותה. צרח לכל עבר שהילד לא שלו כביכול היא נכנסה להיריון ולא ממנו. אני כבר איבדתי את כל העצבים שלי, באמת! אני מבינה… לקראת הסוף, איזה שלושה שבועות לפני הלידה, הוא קצת נרגע, שמעתי שהוא התקשר לאליזה, דיבר רגיל, התעניין איך הבריאות שלה, מה שלום התינוק, מי הוא יהיה, מתי. אבל לא הגיע אפילו פעם אחת במשך כל הזמן שהיא הייתה אצלנו, לא קנה אפילו כובע לתינוק, אפילו לא תפוח אחד…
ביום חמישי קיבלנו נכד! מחר היא משתחררת מהבית חולים. הבת שלי ובעלי אמרו לי שרועי יבוא לקחת אותם מהמחלקה. נותרנו המומים! אחרי כל מה שהיה…
אולי… אולי הבן אדם מתחיל תהליך תיקון? יש טעם לתת לו עוד סיכוי? לא יודעת לאן הוא הולך, אבל אני ואבא שלי מתנגדים בכל תוקף. אמרתי לך, לא ראינו ממנו שום תמיכה לאורך כל ההיריון. איפה הוא ייקח אותה ואת התינוק? אליזה אומרת שהוא שוכר דירה עם חדר אחד… שטות מוחלטת עם תינוק שזה עתה נולד אצלם בדירת Airbnb, אפילו לא בתל אביב אלא במקום לא ידוע! אבא של אליזה אמר אם הנבל הזה יגיע לביקורת, אנחנו מסתובבים ויוצאים, ואת יכולה להמשיך לחיות איך שאת רוצה…
אליזה, בתם היחידה של רבקה ושל בעלה, בת עשרים ושש. בחורה עדינה, ילדתי היקרה, האור שלנו בבית. לפני שנה וחצי התחילה לצאת עם רועי בחור שההורים בכלל לא אהבו.
אין לו תעודת בגרות, למד בבית ספר אבל ככל הנראה פשוט לא טרח לגשת לבחינות לפי דבריו אבל רבקה חושדת שהוא גם לא סיים את בחינות ט’ הוא פשוט לא אומר את זה כדי שלא ייראה לא טוב.
רועי עובד כסבל בחברת רהיטים, מקווה להרוויח יפה. בשביל מישהו בגילו, בלי השכלה יחסית בסדר. השכר הרשמי שלו מגוחך, אבל הוא חי בעיקר מעבודות מזדמנות ומהטיפים. מזמינים רהיטים, הוא והחבר’ה מביאים אותם, מפרקים ומוציאים את הישנים, לפעמים הרהיטים במצב טוב ואפשר אפילו למכור אותם, הבעלים לא מתנגד קח, תעשה מה שאתה רוצה.
הוא מסתדר משהו, מסתובב ומצליח להוציא משהו מהחיים.
אליזה יש לה תואר ראשון, מומחית שיווק, עבדה לפני הלידה במשרד פרסום נחשב, לבשה חליפות ועקבים, הסתובבה עם גברים מהעולם שלה. ואז משום מקום הגיע רועי. רהיטים שהובילו למשרדה או משהו כזה. ומשם זה התחיל.
הם התחילו לגור יחד נגד כל הסיכויים! רבקה מספרת בעיניים נוצצות. כל החברות שלה היו בהלם, אף אחד לא הבין את זה, אני חושבת.
ואז הופיעה פתאום ההיריון. רועי לא רצה להתחתן בכלל, ובמשך כמעט תשעה חודשים, הריץ את כל המשפחה לגבול הטירוף. אליזה חזרה להורים, והתחילו להתכונן לתינוק. שיפצו את החדר הישן של אליזה, קנו ציוד לתינוק, שילמו לבית חולים פרטי.
ועכשיו הוא הופיע, הניף את האצבע וכל מה שעשינו, כאילו לא קרה כלום! רבקה כמעט פורצת בבכי. היא מוכנה לעזוב אותנו וללכת אליו לדירה עלומה עם התינוק. זה מה שהורים אמורים לעשות במקרה כזה, נכון? פשוט לשחרר אותה ולאחל לה מזל טוב? לחכות בפחד לפעם הבאה שתבוא אלינו בוכה ויחפה? וזה בטוח יקרה מתישהו!
את חושבת שזה בסדר לתת לבת שלך אולטימטום: אם הוא מגיע אנחנו עוזבים? האם נכון לתמוך בהחלטה שלה? היא החליטה לסלוח ולתת לו עוד סיכוי בזאת הסתיים הסיפור?
או שאפשר להבין את ההורים?
