אבא של יום ראשון
משבוע לשבוע, גדי פשוט התקיים. שישה ימים של ריק, ואז יום אחד של חיים. וגם אותו יום היה מחולק לפי שיחות ולוח זמנים שנקבע בידי גרושתו, תמר, לפני שנתיים. מעשר עד שש. בלי איחורים, בלי אוכל מהיר, בלי מתנות “סתם כך”. כי הוא, גדי, היה רק פונקציה אבא של יום ראשון.
הבת שלו, נעם, חיכתה לו ליד הכניסה לבניין עם פנים קפואות של אחראית משמרת. במבט שלה היה אפשר לקרוא: “איחרת בשתי דקות” או “היום בתוכנית סרט”.
הם הלכו לסרט, לפארק, לבית קפה. דיברו על בית הספר, על סרטים, על החברות שלה. אף פעם לא על תמר. אף פעם לא על מה שקורה אחרי שש, כשגדי מחזיר אותה הביתה ונעם, בלי להסתכל אחורה, פונה למעלית ולבית של אמא ושל בעלה החדש, איתן.
איתן היה “אבא מושלם”. הוא גר איתם, עזר לשיעורים, לקח את נעם לסופי שבוע בבית המשפחה בכפר תבור. לנעם היו איתו בדיחות פרטיות ותמונות משותפות בפייסבוק. גדי הסתכל על התמונות בלילות, בסתר, והרגיש כאילו הוא גונב חיים לא לו.
הוא ניסה לדחוס את כל אהבתו האבהית לשמונה שעות, מצטברות על פני שבוע. זה לא עבד טוב הכל הרגיש מאולץ ולא טבעי.
בגמלוניות שאל:
צריך משהו?
נעם משכה בכתפיים:
הכל יש.
ה”כל יש” הזה היה חזק מכל פגיעה. זה אמר: יש לי בית. אתה מיותר.
***
הכל נשבר באחד מימי שלישי.
תמר התקשרה. קולה, usually קשוח ומסודר, היה עייף ודק.
גדי… אני לגבי נעם. חושדים בגידול. ממאיר. נדרש ניתוח מורכב ויקר.
העולם הצטמצם לנקודה בטלפון. אחר כך תמר התחילה לדבר על כסף. לא מתחננת, אלא מדווחת כשותפה לצרה. להם, לה ולאיתן, יש חסכונות אבל לא מספיק. מוכרים את המכונית, בודקים אפשרויות. היא מדווחת, לא מבקשת.
גדי עזב הכל והגיע לבית החולים. ראה את נעם, קטנה ומפוחדת בפיג’מת בית החולים. הלב שלו נקרע.
בצד שלה ישב איתן על כיסא, אוחז את ידה ולוחש משהו. נעם הביטה בו, מחפשת יציבות.
גדי עמד בפתח, מיותר. “אבא של יום ראשון” בימי חול היה מיותר.
אבא… חייכה אליו נעם חלש.
ה”אבא” הזה היה כמו חגורת הצלה. הוא התקרב, כל שיכול היה לעשות זה ללטף אותה במבוכה בראש:
הכל יהיה בסדר, מתוקה.
מילים ריקות…
תמר עמדה במסדרון ליד החלון. הסתכלה אליו ואמרה:
כסף… אם תוכל.
הוא יכל.
הייתה לו רק ערך אחד גיטרת “גיבסון” אספנים משנת 1972, חלום נעורים שנקנה בהרבה כסף.
הוא מכר אותה בחצי מחיר, רק שיהיה מהר. העביר לתמר את הכסף, בעילום שם. לא רצה הכרת תודה. לא רצה שנעם תחשוב שאהבה נמדדת בשקל. שתחשוב שאיתן סידר הכל. לו זכות להיות גיבור. לגדי אין. יש רק חובה.
***
הניתוח נקבע ליום חמישי. ערב לפני, גדי בא לבית החולים, לא מסוגל להישאר בבית.
בחדר הייתה תמר, איתן יצא לסידורים. נעם שכבה עם עיניים עצומות, לא ישנה.
אמא, אמרה בשקט, תבקשי מהרופא ההוא, שבא בבוקר, שלא יספר בדיחות. הן לא מצחיקות.
בסדר, ענתה תמר.
ותבקשי מאבא איתן שלא יקרא לי סיפורים על תוכניות עסקיות. זה משעמם.
אבקש.
גדי עמד מאחור וילון, מהסס להיכנס. הוא שמע את נעם שותקת ואז אומרת עוד שקט:
ואת אבא שלי… תבקשי שיבוא. רק ישב. בשקט. ו… שיקרא לי. כמו פעם. “ההוביט”.
גדי קפא. הלב שלו פעם בגרון.
“כמו פעם”…
***
זה היה לפני הגירושים. הוא היה קורא לה לפני השינה, משנה קולות של גמדים ואלפים.
תמר יצאה למסדרון, ראתה אותו והרימה לעבר החדר:
תיכנס. אבל לא להרבה זמן. היא צריכה מנוחה.
הוא נכנס, ישב ליד המיטה. נעם פקחה עיניים.
שלום, אבא.
שלום, נסיכה. “ההוביט”?
כן.
לא הייתה לו את הספר. הוא מצא את הטקסט בטלפון והתחיל לקרוא.
בשקט, מונוטוני, מדלג על מילים, נתקע. לא שינה קולות. רק קרא. הדמעות כיסו את העיניים, האותיות טושטשו. הוא הרגיש את ידה נחלשת בידו.
הוא קרא שעה, אולי יותר. עד שהגרון צרוד והקול נעלם. עד שחש שידיה נרדמות. רצה לשחרר, אבל נעם תוך שינה הידקה את אחיזתה.
ואז, מול פניה הישנות והעייפות, הוא הרשה לעצמו דבר שמעולם לא הרשה. התכופף ולחש, שרק קירות החדר שמעו:
תסלחי לי, ילדה שלי. על הכל. אני כל כך אוהב אותך. תחזיקי מעמד. תחזיקי בשבילי. אבא של יום ראשון שלך.
הוא לא ידע אם שמעה. קיווה שלא.
***
הניתוח ארך מאוד. גדי ישב במסדרון מול תמר ואיתן. הם יחד.
הוא לבד.
אבל הבדידות שלו לא הייתה ריקה יותר. הייתה מלאה בקריאה שקטה ובמשקל החמים של יד בתו.
הרופאים יצאו ואמרו שהכל עבר בשלום, הגידול שפיר. תמר בכתה על כתף איתן.
גדי קם, הלך לחלון, הידק אגרוף כדי לא לצעוק מהקלה.
***
נעם התאוששה. תוך שבוע הועברה למחלקה רגילה.
איתן, כמו “אבא אמת”, התרוצץ בין הרופאים ופתר בעיות.
גדי הגיע כל ערב. קרא. שתק. לעיתים רק צפו יחד בסדרה.
יום אחד, כשהיה בדרך לצאת, בתו עצרה אותו.
אבא.
אני פה.
אני יודעת שזה אתה. כסף… אמא לא אמרה, אבל שמעתי אותם מתווכחים. איתן רצה למכור את החלק שלו בחברה, ואמא התעקשה שאי אפשר, שאתה כבר נתת הכל, שמכרת את הגיטרה שלך.
הוא שתק.
למה? שאלה. הרי… הרי אנחנו לא איתך…
אתם המשפחה שלי, קטע אותה זה לא פתוח לדיון.
נעם הסתכלה בו זמן ארוך. אחר כך הושיטה יד. עליה סימנייה ישנה מקרטון, ועליה בכתב ילדות: “לאבא האהוב מנעם”.
היא הכינה אותה לפני שבע שנים…
מצאתי אותה בספר ישן, כשהייתי בבית בסוף השבוע. קח. שלא תאבד דפים…
הוא לקח את הסימנייה, עוד חמה מידה.
אבא, אמרה שוב, וקולה היה בטוח, בוגר. אתה לא ליום ראשון. אתה לנצח. הבנת?
הוא לא ענה. רק הנהן ולחץ את הסימנייה בכף ידו.
אחרי זה יצא למסדרון מהר. כי גברים, גם של יום ראשון, לא בוכים מול הבנות…
הם פשוט משתגעים מאושר וכאב, מתחבאים ומשעינים ראש לקרטון, מפתח לעבר שבעצם הוא הכי קיים.
***
בשבת הבאה, גדי הגיע לא בעשר, אלא בתשע. ועזב לא בשש, אלא הרבה אחרי.
הם ונעם הביטו יחד בשקט דרך החלון אל עבר תל אביב המנומנמת. בלי לוח זמנים.
פשוט כי הוא אבא של נעם.
לנצח…
בחיים, מישהו יכול להיות לידך רק לרגע, אבל אהבה לא תלויה בלוח זמנים או בכללים. היא תמיד נשארת, מתחת לפני השטח, וממנה אנחנו שואבים את הכוח להמשיך.
