הכול התחיל בבוקר יום ראשון בשעה שבע. מרים ובעלה יצאו לבלות בערב הקודם, חזרו הביתה מאוחר וכל מה שרצו זה לישון. אבל השקט שלהם נקטע כשקיבלו טלפון מהחמות של מרים, שהזמינה אותם לכפר לארוחת על האש. למרות שניסו בנימוס לסרב, החמות התעקשה: “כבר השריתי מספיק בשר לכולם.” כל ניסיון התנגדות היה לחינם בסוף הם נכנעו והסכימו לבוא.
לא רק ההורים של בעלה של מרים היו אמורים להגיע, אלא גם אחיו והאישה החדשה שלו שהתחתנו רק לפני חודשיים. מרים ובעלה נשואים כבר שלוש שנים, ולשני הזוגות עדיין אין ילדים.
שנה שלמה שבה גרה עם החמות הספיקה למרים להכיר טוב את האופי שלה קמצנות מוחלטת ותלונות בלתי פוסקות על כסף. לבסוף החליטו מרים ובעלה לעבור לדירה שכורה, ובינתיים ההורים של מרים עברו לדירת הסבתא שירשו בכך שחררו את מרים ובעלה מעול המשכנתה.
הגיע יום העל האש, ומרים ובעלה נסעו שעתיים לכיוון המשפחה. כשהגיעו לשם, מיד גויסו לעבודה תיקון הגדר, שתילת עשבי תיבול, טיפול בפרחים. למרות שהיו עייפים ורעבים, החמות נראתה מעדיפה מטלות ולא את המנגל שהבטיחה.
המתח גבר כשבעלה של מרים אמר שהוא רעב ומותש התלונן בפני אמו וזה גלש לריב ביניהם. רק לקראת ערב סוף סוף ישבו כולם לאכול, אבל האכזבה הייתה גדולה: חמותה של מרים הכינה רק שני נקניקיות לאדם כולם ישבו סביב השולחן מאוכזבים ורעבים.
החוויה השאירה בכולם טעם מר, כי אם החמות הייתה מבקשת עזרה מראש מרים ובעלה היו שמחים לבוא עם אוכל ולתמוך. באותו היום היחסים העדינים ממילא עם החמות רק התערערו עוד יותר.
שבוע לאחר מכן, שוב טלפון מהחמות “בואו כולכם, נעשה על האש!” אבל החם לקח את מרים הצידה ואמר לה בשקט: “אל תאמיני לה, היא רק רוצה שתעזרי לה במלאכות אין לה שום כוונה לאכול כולנו יחד.”
מותשים ומתוסכלים מהדאגה הבלתי פוסקת, החליטו מרים ובעלה לסגור את הטלפונים וכיבו גם את הפעמון בדלת רק כדי לזכות סוף סוף במעט שקט ומנוחה שכל כך היו זקוקים להם.
