לא שומעים כלום

דבר לא נשמע
מטוס אל על הגיח בביישנות מתוך ענן, הביט סביבו, שייט בסיבוב ארוך ואז נגע בעדינות באספלט של נתב”ג, כמו חתן שמלטף את לחי כלתו מתחת לחופה.
מחיאות כפיים נשמעו מסביב, אך הטייסים לא שמעו אותן.
וגם לא שמע אותן יואל קפלן, שאוזניו נסתמו במהלך הטיסה ולא הצליח לשמוע דבר.
יואל לא הפסיק ללחוץ ולנשוף דרך אף סתום.
האוויר יצא בכל כיוון, אבל לא במקום הנכון, וראשו נותר שטוף ברעש לבן.
יואל חזר לביתו מראשון לציון, בדיוק בבוקר, מספיק להתארגן לעבודה.
אשתו, נעמה, לא ישנה.
היא התרוצצה בדירה, במבוכה, מסדרת כל חפץ למקום אחר.
יואל נכנס למטבח והתחיל להכין לעצמו צהריים.
השקט הלבן באוזניו נמשך.
אני הולכת!
נמאס לי!
באמת נמאס לי!
החיים האלו, המשכורת שלך שכל הזמן נשארת עם כמה שקלים, הדירה בבור הכי מרוחק בארץ.
חשבתי שאהבתי אותך באמת, אבל אני פשוט נדבקתי!
נעמה זרקה את תגליותיה אל גבו של יואל, בזמן שהוא בסבלנות שם תפוחי אדמה לתרמוס.
אני הולכת לעמית.
אתה לא מכיר אותו והוא גם לא מכיר אותך, אבל הוא מדהים.
יש לי אליו רגשות, כאלה שבאמת אמורים להיות.
אל תדאג, אני נקייה מולך, שום דבר לא קרה בינינו.
אני עוזבת כאישה הוגנת, שלא תספר שום דבר לאמא שלך!
יואל סיים לארוז את הצהריים, שם הכל בתיק והתחיל להכין קפה.
אין לך מה לומר?
אני מוציאה את הלב שלי מולך!
נ…ע…מה!
קרא יואל מעברו.
תוכלי לגהץ לי את הג’ינס?
מה?!
ג’ינס?!
אני מדברת איתך על רגשות ואתה על בגדים?!
כלום לא משנה לך?!
חשבתי שאולי תעצור אותי.
נעמה סיימה לדבר, לקחה את התיק בטעותאת זה שיואל הכין לעבודהויצאה בכעס.
רק כשדלת הכניסה התרסקה ברעש בכל הדירה, יואל הבין שאשתו הלכה.
“לאן היא הולכת בשעה כזו?
ומה עם הג’ינס?
איפה האוכל שלי?” המחשבות סחפו את יואל בזרם הגירושים של הבוקר.
מאוכזב שלא מצא את שני התרמוסים שלו, יצא יואל לעבודתו עם מכנסיים מקומטים.
בכניסה לבניין הוא פגש את ראש וועד הבית, שולה בן דוד, אישה שעדיין, כך אמרו, מעבירה כסף לוועד דרך פקס כאילו הייתה בתקופת ממלכת יהודה.
מספרים שבושם שהיא שעה, החיו סוסים וגרשו אויבים מביתם.
יואל עצר את נשימתו, נכנס ועמד צמוד לדלת הפתיחה, כשהמעלית סגרה מבט אל העולם.
עדיין לא העברת כסף להדברת חרקים.
היום באים להרעיל את כל הבניין הכריזה שולה.
יואל הסתכל בהשתאות כשהאיטום גומי של הדלתות החל להימס מהריח החזק שלה.
צריך להעביר עד הערב, תוכל לשלם לי בפייבוקס?
התעקשה שולה.
יואל לא ענה.
אז היא התכופפה לאוזנו וצרחה:
עד הערב, אני מחכה.
בהצלחה!
לאן מעבירים אותך?
ענה יואל, מתעורר סוף סוף.
חזרה למדבר יהודה?
הוא באמת האמין לשמועות ששולה היא צאצאית של המלך דוד.
שולה דיברה הרבה, אבל לראשו של יואל הגיעו רק קטעי מילים: “-וק”, “-רך”, “-ית”, “-ות”, שרק לא היו בשפתו.
הוא הנהן כאילו היה בגלריית אומנות מודרנית שלא מבינים בה דבר.
דלת המעלית נפתחה, יואל זינק החוצה, ושולה פנתה לטפל בתשלומי הדיירים.
יואל עבד כחשמלאי.
בשבוע האחרון עבד באתר של לקוח, אסף בורמן, שהיו לו דרישות בלתי אפשריות למשימות חשמל ועיצוב שיגעון מוחלט, בלי תקציב ראוי ותוכניות שתואמות את אופיו ועם ריח רע.
יואל לא היה לבד: יחד איתו נפלו לבור יצירתי הזה גם שרברב ודוּד עבודה.
בזמן שיואל חפר קירות להעביר חוטים ועמיתיו הזיעו למות בחדרים אחרים, נכנס הלקוח, אחרי לילה של חגיגת יום הולדת לחבר, במצב רוח “יצירתי” והתחיל לבדוק את השיפוץ.
הכל לא נכון!
צעק אסף וטפח ברגלו.
השקעים צריכים להיות כמו לוח שחמט, והנברשת זזה שלושה מעלות ימינה לציר הארץ.
אם לא תעשו בדיוק, לא אשלם לכם!
באותו סגנון עסקים מוזר הוא עבר בין החדרים, ואז ננעל בחדר הילדים ונרדם על שקי הטיח.
שבע שעות עברו, הלקוח התעורר, פתח את הדלת והביט על השיפוץ: בינתיים חיברו בין הסלון למטבח, ובשירותים הופיע אסלה אורחת.
הבגדים שלו היו לבנים מטיח, הפנים שלו לבנים מהלם.
הוא לא זכר כלום, ורצה להאשים את הפועלים בשקר.
הם הראו לו צילום וידאו של כל הוראותיו.
רק יואל לא שינה דבר, כי ההוראות המוזרות נעלמו מהאוזניים הסתומות שלו.
בסוף, מתוך עצב או תקווה, הלקוח העניק ליואל בונוס קטן “על עמידה יציבה מול יצירתיות שיכורה”, ופיטר את היתר שלא עמדו בפניו.
את כל העבודה שילם בלחץ ההוכחות.
בערב, רעב ומותש, יואל הלך לרופא באשדוד כדי להחזיר לעצמו את הצלילים.
בדרכו נצמדה אליו כלב רחוב, ניסה להבהיל אותו בנביחות רמות.
אך כל עולמו של יואל היה סרט אילם: אנשים וחיות מתנהגים, אך בלי דיבור, קשה לדעת מה רוצים ממך.
יואל המשיך לצעוד בביטחון.
הכלב איבד עניין ונעלם.
שהצלילים יחזרו אליך!
אמר הרופא בעוז, כשהוא קודח ביואל את התעלות.
יואל חזר אל העולם, מיהר לבית.
בדרך שלף מהארנק את הבונוס 100 ש”ח וקנה נקניקייה בבצק וזר פרחים מתון לאשתו.
בכניסה פגש אותו שכן עצוב.
שמעת על זה?
אמר לו.
אני בכלל לא שמעתי כלום כל היום אמר יואל, מכניס אצבע לאוזן.
שולה, את יודעת, “ממלכת יהודה”, אספה כסף מכל הבניין וברחה לעיר אחרת, נעלמה בלי עקבות!
מתכננת מראש, עשתה את כל הבניינים.
אתה שילמת?
לא, לא שילמתי יואל נענע בראש.
היא אמרה לי משהו על תשלום בבוקר, אבל לא הבנתי כלום.
מזל!
אני, פראייר, שילמתי.
אבל לפחות כל החרקים מתו מריח הבושם שלה עוד קודם, צחק השכן.
אז לא כזה נורא.
הדירה קיבלה את יואל בריחות נעימים ובנעמה, אשתו, שהייתה רכה מתמיד.
תסלח לי.
השתגעתי, לא יודעת למה כנראה היו כתמים על השמש אני חוזרת בי מכל מה שאמרתי, תאמין לי שלא עשיתי כלום, אין עמית.
פשוט הייתי אצל אחותי, הוצאתי קיטור וחזרתי לעצמי.
התגובה שלך בבוקר הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה.
תסלח לי?
נעמה כיסתה את פניו בנשיקות חמות, והזמינה אותו לארוחה.
באמת לא שמעתי כלום הודה יואל, מרגיש שזכה בפרס לא מוצדק.
תודה!
חיבקה אותו בחוזקה נעמה.
“זה מדהים,” חשב יואל, שלא עשה שום דבר מיוחד.
“אולי כדאי להיות חירש לפעמים.
נראה לי כך החיים יהיו פשוטים הרבה יותר…”