הכול התחיל בבוקר יום ראשון, בשעה 7:00. נעמי ואני חזרנו מאוחר הביתה אחרי שיצאנו לבלות בערב שבת, ורצינו רק לישון ולהירגע מעט. אבל השקט נקטע ברגע שבו חמותי התקשרה והזמינה אותנו למושב לארוחת על האש משפחתית. ניסינו בנימוס לדחות, ולא הצלחנו. היא הדגישה שכבר השרתה בשר בשביל כולם ושלא יעלה על הדעת שלא נבוא. ידענו שאין טעם להתווכח והסכמנו לבוא.
לא רק החמות והחם היו שם, אלא גם גיסי הטרי ואשתו, שהתחתנו לפני חודשיים. נעמי ואני נשואים כבר שלוש שנים, ואף אחד מאיתנו עדיין לא הורה.
שנה של מגורים עם חמותי הספיקה לי להבין את האופי שלה. יש לה נטייה לקמץ, והיא מרבה להתלונן על כסף למרות שלפעמים נדמה שיש לה די והותר. בסוף, קיבלנו החלטה לעבור לשכירות, ואז ההורים שלי עברו לדירה של סבתא שקיבלו בירושה ככה השתחררנו מהמשכנתא ולמדנו להעריך שקט.
הגיע היום של העל האש, ונסענו שעתיים עד למושב שאליו הזמינו אותנו. במקום שיקבלו אותנו בארוחה, מצאנו את עצמנו ישר קופצים אל מטלות הבית תיקון הגדר, שתילת עשבי תיבול, טיפוח פרחים בגינה. חמותי דווקא נראתה מרוצה מהמצב, כאילו היא נהנית מהעבודה המשותפת יותר מהארוחה עצמה, למרות שהיינו עייפים ורעבים.
המתח גבר כשנעמי כבר לא הצליחה להסתיר את הרעב. נוצר ויכוח בינה לבין חמותי, וכשעברו השעות, רק לקראת הערב התיישבנו סוף סוף לאכול. הארוחה הייתה מאכזבת רק שני נקניקים לכל אחד, לא מה שציפינו לו מאירוע שעליו דובר ימים.
נשארנו עם תחושה חמוצה. אם רק הייתה חמותי אומרת שהעיקר זה העזרה בגינה, היינו באים לעזור בכיף, וגם דואגים להביא את האוכל בעצמנו. אבל התחושה שניצלו אותנו גרמה למרירות וגם הרחיבה את הפערים שהיו שם גם קודם.
שבוע אחר כך חמותי שוב התקשרה והציעה עוד “על האש”. הפעם חמי שלח לי הודעה וקרא לי לא להאמין היא רוצה רק עבודה בחינם, לא באמת מתכננת ארוחה חגיגית.
בשלב הזה, היינו כבר עייפים, מתוסכלים מהלחץ וחוסר הפרטיות. החלטנו לכבות טלפונים, לא לענות לדלת, ופשוט לתת לעצמנו רגע של שקט אמיתי. היה בזה משהו משחרר, ואולי סוף סוף יכולנו לנשום.
