מכיוון שהייתי הילד היחיד במשפחה, כשנישאתי, אני ואשתי עברנו לגור עם ההורים שלי. בהתחלה החיים שלנו היו רגועים ומלאים הרמוניה. הסתדרנו בלי וויכוחים, וכל אחד עזר במטלות הבית כפי שהתאפשר לו מבחינת זמן. הייתה הבנה שברגע שלמישהו יש זמן, הוא פשוט עושה את מה שצריך לעשות בבית. אף פעם לא היו בינינו ובין אמא שלי ריבים על שטויות. אם אני הכנתי ארוחת ערב, היא שטפה כלים; אם אני סידרתי את הבית, היא טיפלה בנכדים. בעצם, כל מטלה התחלקה בינינו לפי מה שהתאים לכל אחד. אבל הכל השתנה ברגע שההורים שלי יצאו לפנסיה.
הפרישה שלהם סימנה שינוי משמעותי באווירה בבית. הם יצאו מהעבודה באופן מלא. אבא שלי מבלה את הימים במשחק שש-בש עם החברים שלו בגינת הבניין, ואמא שלי משקיעה את כל זמנה בעציצים ובפרחים שהיא שותלת ומטפלת בהם.
בבית, אמא שלי כבר לא עושה כלום, אפילו לא את הדברים הכי בסיסייםכמו לשטוף את הכלים שהשתמשנו בהם כל היום. אני חוזר עייף מהעבודה, מגלה ערימת כלים במטבח, שאין מה לאכול לארוחת ערב, שהמקרר ריק והבית נראה מבולגן. אני מתייאש, לא יודע מאיפה להתחיל. איך יכול להיות שקשה לה לשטוף כמה כלים? גם אני בן אדם עובד וגם אני מתעייף. אילו המשפחה המורחבת שלי הייתה מתנהגת ככה, אולי לא הייתי מרגיש כל כך לא נעים. כנראה שהם רואים בי מישהו זר, ולא מתייחסים בכלל לעייפות שלי. ניסיתי לדבר על זה עם אמא שלי, אבל היא דיברה בזלזול. לטענתה, היא כבר מילאה את החובות שלה, ומי שמפריע לו שייקח אחריות ויעשה בעצמו. כאן הסתיימה השיחה.
אני מנסה להבין אותם, אבל זה רק מביא אותי לתסכול יותר גדול. גם אני אדם, וגם לי מותר להיות עייף לפעמים. אני לא מצליח להבין איך הם יכולים לשבת כל היום בבית ולא לעשות כלום. אין לי מושג מה עלי לעשות עכשיו. אולי כדאי שאדבר שוב עם אמא שלי, או שאחשוב על לעבור דירה? אולי מעבר יאפשר להם להמשיך לחיות איך שהם רוצים, ולי ולאשתי לסדר לעצמנו חיים שמתאימים למה שאנחנו צריכים.
