לא שומע שום דבר
הבוקר התחיל כשהמטוס שלי באדישות התגנב מהעננים אל מסלול הנחיתה בנתב”ג, עשה סיבוב רחב וחיבק את הקרקע בעדינות, ממש כמו חתן שנוגע בלחיים של כלתו תחת החופה.
הקהל מחא כפיים, אבל הטייסים לא שמעו דבר.
גם אני ניר קפלן לא שמעתי כלום: האוזניים שלי נסתמו במהלך הטיסה, ושום דבר לא עזר.
אני כל הזמן ניסיתי לסתום את האף ולנשוף, אבל האוויר רק מצא דרכים לצאת בכל מקום חוץ מהמקום הנכון, והרעש הלבן בראש לא עזב.
חזרתי מהבית של אמא שלי בתל אביב מוקדם בבוקר, בדיוק בזמן כדי להתארגן לעבודה.
הגר, אשתי, לא ישנה, הסתובבה בבית, מסדרת בלחץ דברים ממקום למקום.
הלכתי למטבח והתחלתי לארגן לי ארוחה לצהריים.
השמיעה לא חזרה.
אני עוזבת!
נמאס לי!
מהחיים האלה, מהמשכורת שלך, מהדירה הזאת שאין לה אפילו נוף לים.
חשבתי שיש לי אהבה כרונית, אבל זה בכלל מחלה!
הגר זרקה את המילים שלה על הגב שלי, בזמן שאני מעביר תפוחי אדמה מהסיר לתרמוס.
אני עוזבת לאלישע, אתה בכלל לא מכיר אותו והוא אותך לא, אבל הוא בן אדם מדהים.
יש לי אליו רגשות.
כאלה שצריכים להיות.
תדע שלא היה בינינו שום דבר, אז אני עוזבת כמו אישה הגונה, שלא תספר לאף אחד בטח לא לאמא שלך!
סיימתי לארוז לי את הארוחה, שמתי הכל בתיק והתחלתי להכין קפה.
אתה לא רוצה להגיד כלום?
אני פה פורקת את הנשמה שלך.
הגר!
קראתי מהמטבח תעשי לי טובה ותגהצי לי את הג’ינס?
מה?
את הג’ינס?!
אתה אני מדברת רגשות ואתה רק שואל על גיהוץ די כבר!
חשבתי שאולי תעצור אותי.
הגר לקחה את התיק, התבלבלה בין התיק שלה לתיק העבודה שלי, וברחה.
רק כשהדלת נסגרה והרעידה את הדירה, הבנתי אשתי עזבה.
“לאן היא הולכת עכשיו?
ומה עם הג’ינס?
רגע, איפה הארוחה שלי?” אלה היו המחשבות שליוו אותי באותו בוקר של גירושים פתאומיים.
מאוכזב, שלא הצלחתי למצוא את שני התרמוסים שלי, הלכתי לעבודה עם ג’ינס מקומטים.
בכניסה לבניין נתקלתי ביו”ר ועד הבית גברת שמסתובבת כל היום כאילו תפקידה הוא לגבות מאיתנו מסים כמו משרד האוצר.
יש שמועה שהבושם שלה החייה סוסים והבריח שכנים מזדרים יותר מאשר כל תכשיר הדברה אחר.
עצרתי נשימה ונכנסתי איתה למעלית.
עדיין לא העברת לי את הכסף על ההדברה.
היום עוברים עם קוטלים בכל הבניין.
אפשר לשלוח לי בביט עד הערב?
לא עניתי.
היא התכופפה אל האוזן וסיננה:
עד הערב אני מחכה להעברה.
מזל טוב!
לאן את עוברת?
פלטתי, מנסה קצת לצחוק.
חזרה לממלכת החש”ם?
האמת, תמיד האמנתי לשמועה שהיא צאצאית של שלמה המלך.
היו”ר דיברה עוד ועוד, אבל אני שמעתי רק מילים בודדות: “זבל”, “מס”, “פנקס”, “דוח”, מהן הצלחתי להרכיב משפטים ששייכים יותר לעברית המתחדשת של אזור הלשכה.
פשוט הנהנתי כאילו אני בגלריה לאמנות.
הדלת של המעלית נפתחה, מיהרתי לצאת לנשום קצת אוויר, והיו”ר הלכה להמשיך לגבות את התשלום מדיירים אחרים.
אני עובד כחשמלאי.
בשבוע האחרון עבדתי בפרויקט ברמת גן.
הלקוח?
טיפוס חסר כל יכולת תקשורתית או כספית, אבל בטוח שהוא קונה לעצמו קונצרט של עיצוב.
החומרים והשרטוטים שלו היו בזיהום – בדיוק כמוהו.
לא הייתי לבד.
פלומבר וסיידים גם נקלעו לאותו מבוך.
אני שברתי קירות, הם מזיעים בחדרים אחרים, והלקוח נכנס:
הכל לא נכון!
הוא צרח, דופק רגל על הריצפה.
השקעים צריכים להיות כמו שחמט, והמנורה צריכה לזוז שלוש מעלות ימינה ביחס לציר כדור הארץ.
תעשו בדיוק מה שאמרתי או לא תקבלו שקל!
כך הוא עבר בכל החדרים, ואז ננעל בחדר הילדים ונרדם על שקי שפכטל.
אחרי שבע שעות, קם וחזר למציאות.
ראה את תוצאות ההוראות שלו.
בזמן הזה הפועלים הפכו את הסלון והמטבח למעבר, ואפילו הוסיפו אסלה לאורחים במקלחת המשולבת.
בגדיו הפכו לבנים, הפרצוף שלו מלא חרדה.
הוא לא זכר כלום ורצה להאשים אותנו, אבל הראינו לו תיעוד בטלפון.
רק אני לא שיניתי כלום ההוראות עברו לי מעל הראש.
אולי בגלל שהרגשות שלי הלכו לאיבוד או שסתם הייתי מיואש.
בסוף, קיבלתי בונוס קטן “על עמידה מול היצירתיות השיכורה”, ואת האחרים הוא פיטר.
אבל בלחץ הראיות שילם על כל העבודות.
בלילה, רעב ועייף, הלכתי לרופא להחזיר לעצמי את השמיעה.
בדרך, רדפה אחרי כלבה רועשת שניסתה להבהיל אותי בנביחות.
אבל מבחינתי זה היה סרט אילם: אנשים וכלבים משחקים איזו הצגה ובלי המילים לא ברור מה הם רוצים ממני.
פשוט הלכתי, רגוע מאוד, עד שהיא התייאשה והסתלקה.
שתחזור אליך השמיעה!
אמר הרופא, תוך שהוא מגרד לי את האוזן.
כשחזרתי הביתה, הוצאתי את הבונוס שקיבלתי וקניתי לעצמי נקניקיה בבצק וזר קטנים בשביל הגר.
בכניסה פגשתי שכן עם עיניים נפולות.
שמעת מה קרה?
שאל.
כל היום לא שמעתי כלום, אמרתי, דוחף אצבע לאוזן.
מיגנובה, יו”ר הוועד, אספה מכל הדיירים כסף ונעלמה.
עברה לעיר אחרת, עקפה את כולם, אפילו לא השאירה עקבות.
שבעה בניינים הספיקה, אתה שילמת?
לא, אמרתי, מנסה להזיז את הראש.
בבוקר היא דיברה על תשלום, אבל לא הבנתי כלום.
מזל לך.
אני, טיפש, שילמתי.
אבל לפחות בזמן שהיא עברה דירה, הריחות שלה כבר הבריחו את כל התיקנים לא צריך הדברה.
חיכתה לי דירה מלאה ריחות של אוכל ואישה כל כך רכה שממש לא הכרתי קודם.
תסלח לי, אני קצת השתגעתי, משהו עבר לי על הראש, לא יודעת מה בדיוק.
אולי קרינה מהשמש.
אני רוצה לקחת את כל המילים שלי חזרה, תאמין לי שלא עשיתי שום דבר רע.
ואין, אין בכלל אלישע.
רק הייתי אצל אחותי, שחררתי קצת ולבסוף התיישר לי כל הראש.
אתה הגבת נכון, גברי כזה זה מה שהחזיר אותי להיגיון.
אתה סלח לי, טמבלית?
הגר כיסתה אותי בנשיקות חמות והושיבה אותי לארוחת ערב.
בחיי, כלום לא שמעתי, אמרתי פתאום, מרגיש שקיבלתי פרס על לא כלום.
תודה!
היא חיבקה אותי חזק.
איזה יום, חשבתי.
לא עשיתי שום דבר מיוחד, אבל מסתבר שעדיף לפעמים לא לשמוע כלום.
אולי החיים יהיו פשוטים יותר ככה.
