הייתי בת 30 כשהאבא שלי הלך לעולמו. היום אני בת 32 והשיחה האחרונה שלנו עדיין כואבת, כאילו קרתה אתמול. תמיד הייתי “הילדה הבעייתית” – התחלתי דברים ואף פעם לא סיימתי אותם.

הייתי בן 30 כשאבא שלי הלך לעולמו.
היום אני בן 32, והשיחה האחרונה שלנו צורבת בי כאילו קרתה רק אמש.
תמיד הייתי “הילד שכולם דואגים לו” מתחיל דברים, לא מסיים אותם.
למדתי שלוש מגמות שונות בשלושה אוניברסיטאות.
את הראשונה עזבתי בסמסטר השני, כי השתעממתי.
את השנייה בסמסטר הרביעי, כי התחלתי לאחר, לצאת עם חברים ולבלות יותר.
את השלישית לא סיימתי אפילו את הסמסטר הראשון.
בזמן שאחיותיי סיימו תואר, התחילו עבודה, התקדמו, אני דילגתי בין רעיון לרעיון, בין תוכנית לתוכנית, חוזר שוב ושוב ש”אני עוד אמצא את המקום שלי”.
כולם בבית ראו את זה, אבל אבא הרגיש את זה הכי עמוק.
הוא היה האיש שלי.
לא רק אבא חבר אמיתי.
לקח אותי לשחק ביליארד, לראות משחקים של מכבי תל אביב, לשתות גולדסטאר בשבתות, לעשות על האש עם החברים שלו.
כשאחיותיי חיו לפי שעות, מסגרות וציונים, איתי היה אחרת.
היה אומר לי, “אתה גבר, תלמד את החיים ברחוב.” גדלתי חופשי, בלי חוקים ברורים, בלי לחץ אמיתי.
עם השנים זה התהפך נגדי.
לא ידעתי לשמור על שום דבר לא לימודים, לא עבודה, לא מסגרת.
שלושה חודשים לפני שהוא נפטר, הייתה לנו השיחה שהכי קשה לי לזכור.
ישבנו בחצר, הוא עישן ואני בהיתי בטלפון.
ביקש שאשים אותו בצד.
אמר לי: “בן שלי, אני לא מאוכזב ממך, אני מאוכזב מעצמי.
חינכתי אותך לא נכון.
פינקתי אותך.
חסכתי ממך את הקשיים.
עשיתי אותך חלש בעולם הזה.” שתקתי.
העיניים צרבו, אבל דמעות לא יצאו.
רציתי להגיד משהו גדול, משהו של גבר, אבל רק לחשתי שאשתנה.
הוא לא ענה.
הסתכל על הרצפה.
שלושה חודשים אחר כך, בוקר רגיל, קם, הלך לשירותים לצחצח שיניים, ונפל.
פתאומי.
בלי פרידה.
בלי חדר מיון.
בלי מילים אחרונות.
לא רק שאיבדתי את אבא, איבדתי את היחיד שעוד שמר לי תקווה שאצליח, גם כשהיה עייף להאמין.
אחרי הלוויה הרגשתי זעם שקט כלפי עצמי.
הפסקתי לצאת.
הפסקתי לשתות.
הפסקתי לבזבז זמן.
נרשמתי שוב לאוניברסיטת תל אביב הפעם למשפטים, כי הייתי חייב להוכיח משהו.
קם בחמש בבוקר, עובד במשרה חלקית, לומד בערב.
יש ימים שאני אפילו לא אוכל, אבל ממשיך הלאה.
כל מבחן אני ניגש עם המחשבה עליו.
כל קורס שאני עובר כאילו אני אומר לו: “אבא, אתה רואה?
אני יכול.”
עברו שנתיים.
יש התקדמות.
לא מפספס סמסטרים.
לא בורח מהשיעורים.
לא מחפש תירוצים.
אחיותיי מסתכלות עליי אחרת ותומכות.
אמא אומרת שאבא היה גאה.
לא יודע אם גאה אבל לפחות לא היה עוזב עם תחושת כישלון.
הכי קשה זה לא הלימודים, לא העבודה, לא העייפות.
הכי קשה שאין לי את מי להתקשר ולהגיד לו שעברתי מבחן קשה, שהצלחתי, שאני משנה את הדרך שלי.
הוא היה השותף שלי להרפתקאות זה שלימד אותי לחיות בלי פחד, אבל גם זה שנשארתי איתו בלי סדר.
עכשיו זה התור שלי לבנות את הסדר לבד.
לפעמים, כשאני חוזר מאוחר עם תיק מלא ספרים, אני מתיישב על המיטה ומסתכל על תמונה שלנו מטיול, עם בירה ביד וחיוך.
ותמיד אני לוחש בלב, “אבא, לא הספקתי להוכיח לך בזמן, אבל לא טעית לגמרי איתי.”
אני רוצה להיות הגרסה הכי טובה של עצמי בשבילו.
מקווה שאצליח.