אני בן חמישים, ולפני שנה אשתי עזבה את הבית עם הילדים. היא הלכה כשהייתי בעבודה, וכשחזרתי הבית היה ריק.
לפני כמה שבועות קיבלתי מכתב מההוצאה לפועל: דרישה לתשלום מזונות. מאז, יורדים לי שקלים ישירות מהמשכורת, באופן אוטומטי. אין לי אפשרות בחירה, אין עם מי לדבר, אין אפשרות לאחר בתשלום. הכסף יורד ישר, בלי שאוכל לעצור את זה.
אני לא מצייר את עצמי כאיזה צדיק. כן, בגדתי. לא פעם אחת. אף פעם לא טרחתי להסתיר לגמרי, אבל גם לא הוצאתי את זה בפה. היא האשימה אותי, אמרה שהיא מרגישה, רואה, חושדת ואני העברתי הכול על חשבונה, כאילו היא מגזימה.
היה לי גם אופי קשה. הרמתי את הקול. התפרצתי מהר. בבית היה מה שאני אמרתי, מתי שאני אמרתי. אם משהו לא מצא חן בעיניי נשמע מיד בטון שלי. לפעמים זרקתי חפצים. אף פעם לא הרמתי יד, אבל הפחדתי. לא מעט.
הילדים פחדו ממני. רק עכשיו אני מבין. כשהייתי חוזר מהעבודה השתררה דממה. הייתי מדבר בקול כולם מיד נכנסים לחדרים. אשתי, שירה, כל הזמן שקלה מילים, לא רצתה להיכנס לוויכוחים. חשבתי שמכבדים אותי. היום אני מבין פחדו ממני.
אז זה לא עניין אותי. הרגשתי שאני זה שמביא את הכסף, ואני בעל הבית, אני מחליט את החוקים.
כשהיא עזבה הרגשתי נבגד. ראיתי בזה מרד. ואז עשיתי טעות נוספת החלטתי שלא אעביר לה שקל. לא מחוסר כסף, אלא בתור עונש.
דמיינתי שהיא תשבר, שהיא תחזור, שברגע שתבין שקשה לה, היא תבין בלעדיי אי אפשר. אמרתי לה שתבוא עם הילדים הביתה אם היא רוצה כסף. שלא אעזור לאף אחד שגר בנפרד ממני.
אבל היא לא חזרה. ישר פנתה לעו”ד. הגישה בקשה למזונות עם כל המסמכים: הכנסות, הוצאות, ושלפה ראיות. תוך שבועיים, הרבה יותר מהר משחשבתי, השופט קבע והבנק גובה כל חודש אוטומטית.
מאותו הרגע המשכורת שלי “קצוצה”. אי אפשר לגנוב, להוריד, להעלים. לפני שראיתי שקל הוא כבר הלך.
היום אין לי אישה, אין לי ילדים בבית. אני רואה אותם לעיתים רחוקות, ותמיד יש ריחוק. לא משתפים אותי, לא באמת רוצים אותי בסביבה.
כלכלית אני כמעט על הפנים. שילוב של שכירות, מזונות, חובות בסוף החודש לא נשאר כמעט כלום. לפעמים זה מכעיס. לפעמים מבייש.
אחותי, רונית, אמרה לי שזה הכל באשמתי. היום אני יודע שהיא צדקה. הכל התחיל ונגמר בבחירות שלי ובזה שלא ראיתי את מי שאיתי ממטר, עד שהיה מאוחר מדי.
