ישבתי לצד שולחן זכוכית מרחף, מדגדגת בין האצבעות תמונות שברחו פתאום מתוך שקית המתנה של חמותי, כמו ציפורים פחדניות בשוק מחנה יהודה.
אלה לא היו גלויות ברכה, לא ציורים של ילדים בגן ולא מילים טובות אלא תמונות מודפסות, כאילו מישהו הדפיס אותן במיוחד במכון בפינת דיזנגוף, רוצה להנציח את הזיכרון על נייר ועל לילה.
הלב שלי קפץ בטלטלה חיוורת. הכל היה שקט שמעתי רק את התיק-תק השעון מהמטבח, והריח העדין של תפוחי אדמה בתנור נמסך עם זמזום החשמל, כמו מנגינה של יום שישי עייף.
היום היה אמור להיות ארוחת ערב משפחתית אצלנו. פשוטה, מהוגנת, כמעט ישראלית מדי. כל פרט מסודר, מפית אחת יפה לפינה, צלחות בוהקות ושיר של עידן רייכל ברקע.
השטחתי את המפה, סידרתי כל כוס קריסטל שקיבלנו בחתונה, אפילו הנחתי מזלגים בסדר מופתי שיירה של צבא קטן ומבולבל.
ופתאום, דבורה חמותי נחתה בסלון, שקית סגולה בידה, והמבט שלה קר וחד, בודק אותי כמו שופט במבחן שפה.
“באתי עם משהו קטן,” אמרה, הניחה את השקית על השולחן, בלי חום, בלי חיוך רק כמו מי שמביא תצהיר לבית-המשפט.
מתוך נימוס פתחתי; אז התמונות נפלו, שקטות וחדות על השולחן, כמו מטבעות של עשר אגורות שמישהו הטיל בשוק.
הראשונהיותם שלי.
השנייהגם הוא.
בשלישית כבר הכוכבים הסתובבו בראשה: יותם ואישה לידו, המבט שלה פרופיל חצי, מלאה בנוכחות לא מוכרת.
דבורה התיישבה מולי, סידרה את השרוול כאילו העבירה מגש עוגיות פרג, לא פצצה בוערת.
“מה זה?” שאלתי, גופי נמוך בקול לא שלי.
היא לא מיהרה לענות; מזגה לעצמה מים ושתתה בנחת.
“זאת האמת,” אמרה אחרי שתיקה שבקעה כמו מיץ רימונים.
ספרתי עד שלוש בשקט, דוחפת את כל המילים הבוכיות בחזרה לגרון.
“אמת על מה?”
היא היישירה עליי מבט, סקרה את הסנדלים שלי באכזבה.
“אמת על מי את חיה איתו.”
העיניים שלי התלחלחו, לא מכאב, אלא מהשפלה. מהגאווה בקולה. מהעונג הלא מוסתר לחשוף משהו.
אחזתי בתמונות, אצבעותי מזיעות, הנייר קר ומסוכן כמו דף חשבון של חברת החשמל.
“מתי הן צולמו?” שאלתי.
“מספיק לאחרונה,” ענתה. “כולנו רואים. רק את עושה את עצמך.”
קמתי. הכיסא חרק מגוחך, ואֵקוֹ כבד החל להתגלגל בשדרה כמו טרקטור ברחוב אילת.
“למה את מביאה לי את זה? למה לא לדבר עם יותם?”
דבורה נטתה מעט הצידה,
“דיברתי. הוא חלש. הוא מסתיר ממך. אני… אני לא סובלת נשים שמורידות גברים לגובה הרצפה.”
הבנתי פתאום:
זה לא חשיפה, זו התקפה.
לא כדי להציל אותי, אלא להשפיל. לכווץ אותי, להפוך אותי לבלתי רצויה.
פניתי למטבח, באותו הרגע התנור צפצףהארוחה מוכנה.
הצפצוף החזיר אותי אל גופי, אל גבולות הבית שלי, למקום שבו הענקתי לי מקום.
“יודעת מה הכי מגעיל?”, זרקתי, עיניי אל הסירים.
“נו, תגידי,” ענתה, קרח מהול בקולה.
הרמתי צלחת, ואז עוד אחת, מנסה לסדר, להחזיק חזק כדי לא להתפרק בין המזלגות ולפזר את עצמי על הרצפה.
“הכי מגעיל זה שאת לא מביאה את זה כאמא, את מביאה את זה כאויבת,” אמרתי.
צחוק שקט יצא ממנה.
“אני ריאליסטית,” לחשה. “ותתחילי גם את להיות.”
סיימתי להגיש, הנחתי צלחת מולה, אחת מולי, ויתרתי על פחד.
דבורה הרימה גבה לשמים.
“מה את עושה?”
“מזמינה אותך לארוחה,” חייכתי. “מה שעשית לא יחריב לי את הערב.”
משהו בה היסס, ראיתי את זה, היא לא ציפתה לתגובה הזאת.
דבורה רצתה דמעות. ציפתה לסערה. ציפתה שאגיב, שאתפרק.
לא קרה.
התיישבתי מולה, סידרתי ערימה של תמונות, כיסיתי במפית לבנה חדשה שלקחתי מהארון עם הפרחים.
“את רוצה לראות אותי מתפרקת,” אמרתי. “לא יקרה.”
היא צימצמה עיניים.
“יקרה,” התעקשה, “כשתעשי לו סצנה אחרי שיחזור.”
“לא,” עניתי. “כשיחזור, אתן לו ארוחה. אתן לו הזדמנות לדבר כמו גבר.”
השתררה שתיקה. רק קולות הסכו”ם השתלבו בנגינת החלל.
כעבור עשרים דקותהמפתח חורק בדלת, דופק כמו תוף ברחוב בן-יהודה.
יותם נכנס, קולו קורן מהמסדרון:
“וואי, איך מריח פה טוב…”
העיניים שלו מצאו את דבורה.
פניו החליפו צבעים, עירבוביה של פחד ושאלה.
“למה את פה?”
דבורה חייכה חיוך ציני,
“באתי לאכול. אשתך מארחת.”
המשפט שלה חתך כמו סכין שווארמה.
הסתכלתי עליו, לא במופע תיאטרון, לא בצעקה.
יותם ראה את התמונות; המפית טיפה זזה וחתיכת תמונה הציצה החוצה.
הוא קפא.
“זה…” לחש.
לא נתתי לו לברוח.
“תסביר לי. מולי ומולה. היא בחרה ככה.”
דבורה זזה קדימה, דרוכה להצגה שחתכה אוזן.
יותם הוציא אוויר, לקח נשימה כמו מי שצולל לאגם כנרת.
“זה כלום,” מלמל. “ישנה, מעבודה, פגישה. היא תפסה אותי רק בתמונה, מישהו צילם…”
השקט שלי ריחתע צל.
“ומי הדפיס אותן?” שאלתי.
הוא הביט בדבורה; היא לא הנהנה, רק חייכה בהתנשאות.
פתאום עשה משהו שלא דמיינתי.
לקח את התמונות, קרע כל אחת פעמיים. השליך אותן לפח.
דבורה קמה, הקול שלה דוקר:
“אתה השתגעת?!”
יותם ענה בשקט נחוש:
“את השתגעת. זה הבית שלנו. היא אשתי. תרצי להמשיל רעל? צאי מפה.”
אני שתקתי, לא חייכתי, אבל משהו נשבר.
דבורה סחבה את התיק שלה, טרקה את הדלת, הצעדים שלה בסולם נשמעו כמו קללות.
יותם הביט בי.
“אני מצטער,” לחש.
“התנצלות לא מעניינת אותי,” עניתי. “אני רוצה גבולות. לא להישאר לבד מולה.”
הוא הנהן:
“לעולם לא יהיה עוד כזה.”
עברתי אל הפח, שלפתי את שברי התמונות, סגרתי אותם בתוך שקית, קשרתי.
לא מהפחד מהתמונות
מסרבה לאפשר לעולם להכניס ‘הוכחות’ לבית שלי.
זו הייתה הניצחון השקט שלי.
מה אתם הייתם עושים?
תחליקו לי עצה…
