אין קול ואין תשובה

לא שומע כלום
המטוס מגיח בביישנות מתוך העננים, מתבונן סביבו, מבצע סיבוב ארוך ונוגע בקרקע ברוך, כמו חתן שמלטף את לחי אהובתו מתחת לחופה.
מחיאות כפיים נשמעות, אבל הטייסים לא שומעים אותן.
וגם לא שומע אותן נועם כהן, שבמהלך הטיסה נאטמו לו האוזניים.
נועם לוחץ שוב ושוב על אפו ונושף.
האוויר יוצא מכל הכיוונים, רק לא מהמקום הנכון, ובראשו ממשיך לשרור רעש לבן.
נועם חוזר מביקור אצל אמו בשעות הבוקר המוקדמות, בדיוק בזמן להתארגן לעבודה.
אשתו, תמר, לא ישנה וטורחת ברחבי הדירה, מעבירה דברים ממקום למקום בבהלה.
נועם נכנס למטבח ומתחיל להכין לעצמו ארוחת צהריים.
השמיעה עדיין לא חוזרת.
“אני הולכת!
נמאס לי!
הכל נמאס!
החיים האלה נמאסו, המשכורת שלך שווה ג’ורה, הדירה שלנו בשכונה הכי נידחת בתל אביב.
חשבתי שאהבה זה מחלה כרונית, התברר שזו סתם תקופה מדבקת!” תמר משליכה את דבריה על גבו של נועם בזמן שהוא מונח בנחת תפוחי אדמה מהסיר לתרמוס.
“אני עוזבת לטל, אתה לא מכיר אותו, הוא גם לא מכיר אותך, אבל הוא מדהים.
אליו יש לי רגשות.
כאלה שמרגישים באמת.
אל תדאג, אני נקייה, לא קרה כלום בינינו, אז אני הולכת בכבוד שלא תספר לאף אחד כלום, בטח לא לאמא שלך!”
נועם מסיים עם הארוחה, אורז הכל בתיק ומתחיל להרתיח לעצמו קפה.
“אתה לא רוצה לומר משהו?
אני פה מפרקת לך את הלב ואתה שותק.”
“מתוקה,” קורא נועם מעבר לכתף, “אפשר לבקש ממך לגהץ לי את הג’ינס?”
“מה?!
ג’ינס?!
אני פה איתך על רגשות ואתה מדבר על גיהוץ?!
שיהיה, חשבתי אולי תעצור אותי…”
בתום המשפט תמר תופסת את התיק שלה, מתבלבלת בין התיק שלה ותיקו של נועם, ויוצאת מהדירה בעצבים.
רק כשהדלת רועמת מאחור, נועם קולט שתמר עזבה.
“לאן היא הולכת בשעה כזו?
והג’ינס?
איפה הארוחה שלי?” המחשבות האלה ליוו את נועם במהלך הגירושים של הבוקר.
מתוסכל מכך שלא מצא את שני התרמוסים שלו, נועם יוצא לעבודה עם מכנסיים מקומטים.
נכנס למעלית, מברך את יעל רביב, יו”ר ועד הבית אישה, שלפי הדמי גבייה החודשים, עדיין שולחת מזומן לישראלים ברחבי העולם.
יש שמועות שאפילו הבושם שלה החייא סוסים והבריח אויבים מהמחבוא.
נועם עוצר נשימה, נכנס ונסוב לכיוון הדלת.
הדלתות נסגרות, ותא הגז יורד.
“אתה לא העברת כסף לחיטוי.
היום באים להדביר את כל הג’וקים בבניין.” קול ועד הבית נשמע ברקע.
נועם שותק, צופה בגומי שנמס מדק הדלת בגלל הניחוח.
“תעביר עד הערב, תוכל לשלם לי בביט?”
נועם נותר דומם.
אז היא מתכופפת ליד אוזנו ומכריזה בקול:
“עד סוף היום, מחכה להעברה.”
“מזל טוב!
לאן מעבירים אותך?” עונה נועם, “בחזרה לקריית מלאכי?”
הוא באמת מאמין לשמועות שהיא צאצאית של סולימאן הגדול.
יעל מטיחה בנועם הרבה מילים, אבל אליו מגיעים רק מהדהדים: “קא”, “דית”, “נת”, “בת”.
ממש כמו שפה עתיקה.
נועם לא מתעמק, רק מהנהן כמו בתערוכת אמנות מודרנית.
הדלתות נפתחות, נועם יוצא מהר לנשום אוויר.
יעל ממשיכה לאסוף דמי ועד.
נועם עובדה כחשמלאי.
בשבוע האחרון הוא עובד באתר בהוד השרון הלקוח קפריזי, חסר יכולת תקציבית ויצירתית, רוצה שהכל ייראה כמו חמדה.
החומרים והתכניות בהתאם.
נועם לא סובל לבד.
יחד איתו נתקעו גם אינסטלטור ושיפוצניקים.
בזמן שנועם פותח קירות להתקנת חיווט, והחברים מזיעים, נכנס הלקוח, שחגג כל הלילה יום הולדת, ומגיע מצוברח לסקור את העבודות לפני השינה.
“הכל לא בסדר!” הוא צווח ודורך ברגל, “התקעים צריכים להיות בשחמט, המנורה מוזזת שלושה מעלות ימינה ביחס לקו גריניץ’.
תעשו כמו שאמרתי או לא אשלם לכם!”
אותן הוראות מקוריות ואיומים הוא משאיר בכל חדר, ואז נכנס לחדר הילדים ונרדם על שקים של טיח.
כעבור שבע שעות, הלקוח מתעורר, פותח את הדלת וצופה בתוצאות השדרוגים הגאוניים שלו: המעצבים יצרו מעבר בין הסלון למטבח, האמבטיה מחוברת עם שירותי אורחים, הבגדים שלו צבועים בטיח, הפנים חיוורות.
הוא לא זוכר שום דבר שחולל ובהתחלה רוצה להאשים את הבנאים, אבל הם מראים לו סרטון מהלילה.
רק נועם לא משנה דבר, כי ההוראות נכנסו ויצאו מהאוזן שלו.
אולי בגלל רגשות, אולי חוסר תקווה, הלקוח מעניק לנועם מענק קטן “על עמידה נגד יצירתיות שיכורה”, ואת השאר מפטר על חוסר התנגדות.
עם זאת, מתחת ללחץ הסרטון, משלם לכולם על העבודה.
בערב, רעב ועייף, נועם מחליט לפנות לרופא אוזניים ולהחזיר את עצמו לעולם הצלילים.
בדרך נצמד אליו כלב עצבני ומנסה להבהיל אותו בנביחות, אבל העולם של נועם הוא סרט אילם אנשים ובעלי חיים משחקים תפקידים, בלי מילים.
קשה לפענח מה רוצה הכלב הרגשי, ונועם פשוט ממשיך ללכת קל ובטוח.
אחרי זמן מה הכלב משתעמם ומתרחק.
“ישמעו הצלילים!” אומר הרופא בעודו מנקד את התעלה של נועם.
נועם חוזר לעולם, ממהר הביתה.
בדרך הוא שולף מהארנק את הבונוס המפתיע, קונה לו מאפה עם נקניקיה, ובנוסף זרי פרחים צנוע לאשתו.
בחזית הבניין מחכה לו שכן עצוב.
“שמעת מה קרה?” פונה אליו השכן.
“אני בכלל לא שמעתי כלום היום,” אומר נועם ומכניס אצבע לאוזן.
“יעל, הוועד, אספה כסף מכל הבניין וברחה לעיר אחרת.
הכינה הכל מראש, עברה דירה, סגרה קצוות.
עברה בכל שבעת המגדלים.
אתה שילמת?”
“לא, לא שילמתי,” מניד נועם ראש, “בבוקר היא דיברה איתי על איזה העברה, אבל לא הבנתי בכלל.”
“מזל.
אני, הפראייר, שלמתי.
אבל לפחות בזמן שהיא עברה בין הקומות הג’וקים מתו מהבושם שלה, אז זה לא כזה נורא,” מחייך השכן.
הדירה מקבלת את נועם בריחות טעימים ואשתו רכה מאי פעם.
“סלח לי, אני טיפשה, הראש השתבש, משהו יצא ממני, באמת לא יודעת מה.
כנראה השמש השתגעה.
אני רוצה לקחת בחזרה את כל מה שאמרתי ולהבטיח שלא עשיתי שום דבר רע.
אין טל בכלל.
ביקרתי אצל אחותי, הוצאתי קיטור, הראש חזר לקו.
ובאמת הגבת מבוגר כמו שצריך, זה מה שהחזיר אותי למציאות.
תסלח לי?”
תמר מכסה את פניו של נועם בנשיקות חמות, מזמינה אותו לשולחן.
“אני באמת לא שמעתי כלום,” מודה נועם, מרגיש שהוא זוכה בפרס לא מוצדק.
“תודה!” מחבקת אותו חזק תמר.
“נו…
חיים מעניינים,” חושב נועם, שלא עשה היום שום דבר חריג, “אולי כדאי להתחרש יותר החיים יהיו הרבה יותר קלים.”