יומן אישי, יום חמישי:
לפני שהתחתנתי עם דביר, החברות שלי הזהירו אותי כשגבר ישראלי מתחתן, פתאום הוא רואה באשתו את הקניין שלו, ומתחיל להראות את הפנים האמיתיות שלו. אני, כמו הרבה נשים צעירות ותמימות, סירבתי להאמין בזה. דביר היה עדין איתי, תמיד הקפיד לא להעליב, תמיד פחד לפגוע בי אפילו במילה, ורק רצה שנהיה יחד כל הזמן.
אבל, עם הזמן, ראיתי שגם אני לא יוצאת מן הכלל. דברים משתנים, כנראה, אחרי שמישהו כובש את הלב שלנו. כמה חודשים אחרי החתונה, דביר התחיל להעיר לי על אימא שלי: למה היא מתקשרת כל כך הרבה? למה היא מגיעה אלינו כל שבוע? במקום להילחם, הסכמתי איתו, כי חששתי לפרק את הזוגיות. ביקשתי מאימא להמעיט בשיחות, והייתי מדברת איתה רק כשדביר לא בבית.
ואז, כשהייתי בהריון עם עינת, איבדתי את העבודה שלי. הרופאה אמרה שאסור לי לזוז יותר מדי, וסיימו לי את החוזה. בשלב הזה דביר כבר הרשה לעצמו להעיר הערות שצרבו לי בלב: את כל היום בבית, לא עושה כלום. שתקתי, פחדתי שכל דבר עלול לגרום לו להפסיק לאהוב אותי.
שנה וחצי אחרי שעינת נולדה, דביר דרש שאתחיל להתנהג אליו כאילו הוא מלך בבית. כל ערב כשחזר מהעבודה, הייתי צריכה לעמוד בכניסה עם נעלי הבית, לארגן ארוחה חמה על השולחן, לדאוג בבית ובילדה לבד כי טיפול בילדים, לטענתו, זה עבודה של נשים. נשברתי. ארזתי את הדברים, לקחתי את עינת, ועברתי לדירה של אמא שלי בכפר סבא.
שבועות לא דיברתי איתו. חזרתי לעבוד במשרד בתל אביב, הרגשתי איך אני חוזרת לעצמי לאט-לאט, חיוך חזר ללחיים שלי. ואז, פתאום דביר הופיע יום אחד, רזה, הבגדים עליו מרושלים, וכשהתיישב על הברכיים שלו מולי התחנן שאסלח.
הסתכלתי עליו, ואמרתי בשקט דביר, אם אתה רוצה שנהיה שוב משפחה, אל תלמד אותי על תפקידים של גברים ונשים. נרשום אותך לקורס בישול וניקיון, כדי שתחזור לדעת מה זו אחריות בבית. הוא הנהן, מסכים, ועכשיו נותר לראות אם שינוי אמיתי אכן בא.
