יומן אישי בוקר במעגל
על דלת המעלית שוב הדביק מישהו דף מודפס: “לא להשאיר שקיות ליד פתח זריקת הזבל”. הנייר כבר התקלף בקצוות, והסלוטייפ נאחז רק בזכות ההרגל. האור בחדר המדרגות ריצד פעם חד, פעם כאילו מתנצל בדיוק כמו האווירה בקבוצת הווטסאפ של הדיירים.
אני, הדסה רימון, עמדתי עם המפתחות ביד, מקשיבה לקול המקדחה מהקומה השישית. היא התחילה, נעצרה, חזרה. לא הרעש הוא שהטריד אותי יותר הטריף אותי איך כל דבר אוטומטית נהפך לדיון סוער. מישהו כותב באותיות גדולות, מישהו מגיב בעוקצנות, מישהו שולח תמונה של נעליים ליד דלת “הידרדרות מוסרית”. הכול תמיד דרש ממני להשתתף, למרות שמזמן רציתי רק שקט בראש.
עליתי לדירה, הנחתי את השקית מהסופר על השולחן במטבח, אפילו בלי להוריד את המעיל, ונכנסתי לווטסאפ של הוועד. למעלה חיכה פוסט: “מי חנה בלילה על הדשא של הגינה?”. מיד אחריו תמונה של גלגל על שפת המדרכה. ואז מישהו הוסיף: “ומי בכלל לא אומר שלום במעלית?”. דפדפתי, הרגשתי איך עולה בי אותה אי־נוחות מוכרת, ותפסתי את עצמי אני עייפה מזה. אפילו מעצמי, ואיך בלב אני מוסיפה שמן למדורה, גם אם בשתיקה.
למחרת התעוררתי מוקדם, כמו תמיד, לא כי הייתי רעננה; הגוף שלי בול כמו שעון ישן התעקש. היה קריר בבית, הרדיאטור השמיע לחישות. זרקתי על עצמי מעיל טרנינג, שלפתי נעלי ספורט שבקושי נעלתי, ויצאתי למדרגות. הרחתי ריחות של בניין ישן: אבק, טיפה צבע, ועוד איזה משהו שלא שייך לאף זיכרון.
נעצרתי ליד הלוח מודעות עשרות דפים: הסבר על קריאת מים, תמונה של חתול אבוד, הודעה על “אסיפת דיירים”. שלפתי דף שהכנתי ערב קודם, תקעתי אותו עם נעצים.
“צועדים יחד בבוקר מסביב לשכונה. בלי שיחות, בלי חובות. 7:15 ליד הכניסה. כל מי שרוצה, שיצטרף. הדסה ר.”
זה יצא לי קליל. לא “בואו נהיה חברים”, לא “צריך להתחשב אחד בשני”. רק צעדים, הליכה.
בשבע ועשרה כבר עמדתי ליד הדלת, בדקתי שהגז סגור, התריסים מוגפים. הראש עטוף בכובע, ביד מפתחות וטלפון. כמעט הייתי בטוחה שאעמוד דקה ואסע, כאילו זה מה שתכננתי מראש.
הדלת נטרקה, יצאה אישה, בערך בת ארבעים וחמש, השיער קלוע, בעיניים מבט של מישהי שכבר יודעת כמה כואב.
את באת בגלל המודעה? היא שאלה, מסדרת את הצעיף.
כן. הדסה, אמרתי.
שיינית. יש לי בעיות גב, הרופא אמר ללכת. לבד קצת מדכא, היא חייכה בהתנצלות, אני מבטיחה לא לדבר הרבה.
לא צריך, עניתי.
כעבור רגע, הגיע גבר, קצת כפוף, מעיל כהה. הנהן אלינו, לא בטוח אם צריך לברך, ובסוף העז:
בוקר טוב. אני רענן. קומה חמש.
שש, עניתי מיד, כי אני יודעת איפה כל אחד גר. קלטתי שגם לי קשה לא לסדר סדרים.
רענן חייך.
כנראה שש. טעיתי.
הגיע רביעי, גבוה כזה, בן שישים ומשהו, כובע ריצה, הליכה של מישהו שפעם היה באצטדיון. לא שאל שאלות, פשוט נעמד לידנו.
מתי, אמר בקצרה. ממילא אני הולך ככה בבוקר. חשבתי שאני היחיד.
7:16 התחלנו ללכת. בחרתי בכוונה מסלול קל: סיבוב סביב השכונה, דרך המכולת, מעבר לחצר של הבניין ליד, לאורך בית הספר, וחזרה. שלג דרוך, קצת חלק. האוויר נשך. כולנו בשתיקה, קשובים רק לצעדים.
הרגשתי איך הגוף מתנגד, ואז מתמסר. המחשבות המוכרות טענות של אחרים נדחקות, משאירות שקט כמעט נעים, כמו דף ריק.
בפינה, רענן פתאום שבר שתיקה:
חשבתי שאת צוחקת על “בלי דיבורים”. הרי אצלנו תמיד מדברים.
אם בא לך, דבר, עניתי. רק בלי דיווחים.
שיינית צחקה חרישית, היד שלה מיד על הגב.
את בסדר? שאלתי.
כל עוד לא עוצרים פתאום, השיבה.
מתי הלך ישר, שקט, כאילו מודד צעדים בראש. בדרך חזרה הוא אמר:
טוב ככה. בלי ישיבות וועד. פשוט הולכים.
7:38 סיימנו. ליד הדלת עמדנו לא נעים, כמו אחרי פגישה בעבודה.
מחר? שאלה שיינית.
אם תצאו, עניתי.
אצא, אמר רענן, הרים יד והלך.
למחרת היינו שלושה. מתי לא הגיע, אבל באה דיירת מהקומה הרביעית, תמר, ארבעים וקצת, מעיל נוצות צבעוני, מבט של אחת שבאה לבדוק שלא קמה כאן כת.
אני רק מסתכלת, לא טרחה להציג את עצמה.
תסתכלי, התקדמתי, לא מחכה לאישור.
תמר דיברה עם רענן רוב הדרך, בהתחלה שתקה, אחרי שבוע כבר פתחה פה:
אני נגד החיבורים והקבוצות האלה. זה ייגמר בגביית כסף, מי שלא משלם רע.
לא יהיה כסף, אמר רענן. אחרי הגירושים אני אלרגי לכל קופה משותפת.
המילה “גירושים” קפצה לי באוזן, לא שאלתי כלום. ידעתי, כמה מהר כאב של מישהו הופך לנשק קבוצתי.
ההליכות יצרו הרגל. כל בוקר 7:15 יוצאים, 7:40 חוזרים. מישהו לפעמים מפספס, ואז חוזר. שיינית מביאה איתה בקבוק מים, שותה תוך כדי, משתדלת לא להשתבש בהליכה. רענן פעם שכח כובע, רטן על עצמו, אבל לא ויתר. תמר קודם שמרה מרחק, עכשיו כבר מתקרבת.
משהו חלחל למבנה. שמתי לב שיותר אנשים אומרים “בוקר טוב”. לא כי חובה אלא כי כבר ראינו אחד את השני, בלי חומות של זרות.
באחד הערבים שבתי מהמרפאה, עייפה, קשקוש ניירות בתיק. מתי עמד ליד המעלית נאבק בכפתור התקוע.
לא עובד? שאלתי.
עובד, השיב. פשוט צריך להאמין בלחיצה.
המעלית עלתה. בפנים נורה חיוורת, מראה שרוטה. מתי הנהן פתאום:
תודה על ההליכות האלה. לא חשבתי שיהיה לי עוד עם מי. עכשיו זה נחמד.
הודיתי בשקט, הרגשתי משהו נעים שמתחמם בפנים, אבל לא נתתי לזה לעבור לסכריניות. רק ציינתי: למישהו נהיה טיפה יותר קל.
לאט־לאט נוצרה רשת של מעשים קטנים. רענן בוקר אחד סימן לשיינית להפסיק רגע השרוך שלה היה פתוח. שיינית כתבה אחרי ההליכה: “תודה למי ששם לב לשרוך, אחרת הייתי משתטחת”. בלי שמות, ובכל זאת עם חום.
תמר פעם הציבה שקית מלח ליד הכניסה, למדרגות.
זה רק לעצמי, אמרה והניחה. שאחליק ולא אמות.
תודה בכל זאת, חייכתי אליה.
פיזרנו יחד את המלח. תמר ניגבה ידיים, מלמלה:
נו, כבר שאני כאן
הכעס בוואטסאפ לא נעלם, אבל מעט שכך. רבים על פחי זבל, על חניה, אבל פתאום לפעמים מישהו כותב: “בואו נדבר, לא לצעוק”. זה הפך מנפנוף מוסרי לתזכורת, שאפשר גם אחרת.
בסוף נובמבר צצה בעיה: בדירה של אסף, גבר צעיר עם כלב, התחיל שיפוץ. הפעם המקדחה עבדה גם בערב. נפתח פסטיבל הודעות: “די כבר”, “יש פה ילדים”, “אתה לא נורמלי”. תמר כתבה: “יודעת מי זה תמיד דופק, לא אכפת לו”.
שיינית בבוקר ההוא נלחצה, מרגישה כל צעד גם בגב וגם בעצבים.
זה הוא, מהשישי, הצביעה ליד בית הספר אתמול עד עשר. אחר כך שמעתי את המקדחה בראש.
רענן גיחך:
בחוק מותר עד אחת־עשרה, אם לא מפריע
עזוב אותי עם החוק, חתכה שיינית. אני מבקשת התחשבות.
תמר, שתמיד עוקצנית, הפעם הייתה נחושה:
צריך להעמיד אותו במקום. לאמת איתו. לארגן חתימות, לקרוא למוקד. שידע.
הרגשתי איך המעגל החמים הופך פתאום שוב לחזית שכונתית. לא מהשיפוץ פחדתי, אלא מהצימאון המתמיד בנו ל”אנחנו נגדו”.
חתימות אולי אחר כך, עניתי. קודם לדבר.
איתו? תמר עצרה. את רצינית? הוא
הוא בן אדם, אמרתי. אנחנו לא בית־דין.
רענן הסתכל בי.
את רוצה ללכת אליו?
הלוואי והכול היה משתתק לבד. אבל הבנתי: אם עכשיו נסתער, המעגל הזה יתמוסס.
אני אדבר איתו, אמרתי. צריך ליווי. לא ועדה.
אלווה, הנהן רענן.
באותו ערב עלינו לקומה שש. שלחתי לאסף הודעה פרטית: “אפשר דקה שיחה? הדסה מרחוב”. ענה אחרי עשר דקות: “כנסו, אני בבית”.
ליד הדלת שלו שקים מסודרים של פסולת בניין, לא ערימת לכלוך, רק זמני. דפקתי והדלת נפתחה. אסף בחולצת טריקו, ידיים באבק. הכלבה שלו, בינונית, חומה, הציצה וברחה.
ערב טוב, אמר בחשש. מה יש?
לא באנו לכעוס, אמרתי והרגשתי טיפשה, אבל זאת האמת. רק בקשה השיפוצים.
רענן שתק לידי.
אני מנסה לסיים בתשע, מיהר אסף. פשוט אין לי ברירה אחרת, צוות הבוקר לא זמין.
אנחנו מבינים, אמרתי. פשוט מעליך שיינית יש לה גב, היא צריכה לנוח. עד עשר בלילה קשה לה.
אסף נאנח.
לא ידעתי על הגב. חשבתי כמו תמיד, רק מתלוננים בווטסאפ, פנים אל פנים אף אחד לא מדבר.
נצרבה בי בושה. באמת כמה קל להחביא אותה מאחורי הודעות.
הצעה, אמרתי. תגיד מתי קריטי להרעיש. ובשאר הערבים להפסיק מוקדם. וגם את הפסולת לא להשאיר בלילה במדרגות.
אסף הביט בשקים.
מחר בבוקר אקח לאיסוף. לא בא לי להשאיר כאן. פשוט היה מאוחר היום.
אחלה, אמר רענן. ומה עם הזמנים?
אסף גרד ראשו.
בתשע אפשרי לסיים. לפעמים עד תשע וחצי אני אודיע מראש, ואם יצא לא יותר מפעם בשבוע.
הנהנתי.
והכלבה היא חמודה, אבל כשהיא נובחת בלילה
אסף הסמיק.
זה כשאני יוצא. אתקין לה צעצוע. ואם יש עוד משהו תגידי לי ישירות, לא ישר בקבוצה, בסדר?
יצאנו, ובמדרגות רענן לחש:
אחלה בחור. פשוט לבד וצעיר.
כולנו פה קצת לבד, עניתי לעצמי, הופתעתי מהכנות שלי.
למחרת, הודעה מאסף: “דיירים, אעבוד עד 21:00. אם יהיה צורך להישאר יותר אעדכן. אשפה יילקח בבוקר”. חלק הגיבו, חלק שתקו. תמר כתבה “נראה”, אבל צעקות לא הופיעו.
הבוקר תמר באה עם פרצוף קפוא.
אז? דיברתם?
כן, עניתי. יפסיק בתשע, יעדכן מראש.
וזהו? היא ציפתה להוכחה שניצחה.
זהו, חייכתי. לא צריך לנצח.
היא נחרה בבוז, המשיכה. אחר דקה סיננה:
אם יהיה רעש, אכתוב.
תכתבי, השבתי בשקט. רק תנסי קודם אליו.
שיינית צעדה לצידי ולחשה:
תודה שלא הפכתם את זה ללינץ’. לא הייתי שורדת עוד מלחמה.
חנק טיפס לי בגרון. משכתי אוויר, הקרירות ניקתה אותי מבפנים.
מתי הפסיק להצטרף. פגשתי אותו בדרך לתיבות הדואר.
לא רואים אותך אמרתי.
ברך, הפטיר. הרופא רוצה שאנוח.
חבל, אמרתי.
אני רואה אתכן, חייך. פותח חלון, כאילו גם אני שם.
זה גם מצחיק, גם מרגש.
סביב ראש השנה, נשארנו שלושה קבועים: אני, שיינית ורענן. תמר באה לסירוגין, נעלמת שבוע, חוזרת. אסף לפעמים הצטרף, מותש מהשיפוץ. צעד איתנו, שותק, שומע את הרחש בשלג, נעלם ראשון.
הבניין לא נעשה מושלם. עוד משאירים זבל, חונים מדי פעם בזווית, צצו רגעי עוינות בקבוצה. אבל היה לי, הדסה, תחושה של בית עם זיכרון לא רק לכעס, אלא לאפשרות לשינוי.
ינואר, יום חול רגיל. 7:14. רענן מחכה לי ליד הדלת, רוכס את המעיל.
בוקר טוב, הדסה רימון.
בוקר, רענן.
שיינית עולה צעד־צעד, מחייכת:
הגב היום בסדר, ניצחון קטן.
תמר מצטרפת, עייפה, בלי הציניות הרגילה.
אני באה, עזבי אותי מענייני הקבוצה, ממלמלת.
סגור, עניתי.
הלכנו יחד. הצעדים השתלבו, לא מושלם, אבל במקצב מוכר. בצומת, רענן תמך בשיינית כשנחלקה כל כך טבעי, שלא היינו צריכים לומר תודה.
כשחזרנו עמד אסף עם הכלבה שלו, קשתית ברצועה. הנהן:
בוקר טוב. אני אצא מאוחר, לעבודה, אבל תודה שבאתם אז מדברים.
הנהנתי.
בסוף, כולנו רק רוצים לחיות כאן, אמרתי.
זה לא היה ססמה. זה פשוט נהיה אמת, שלא מחפשת מלחמות.
