אני בן 26 ואשתי אומרת שיש לי בעיה שאני לא מוכן להודות בה.

אחי, תן לי לשספר לך משהו שאני מתמודד איתו, אולי תזדהה או תוכל לייעץ לי.
אני בן 26, ותמיד כשאני חוזר הביתה בלי עבודה או כשמפטרים אותי, שקד שלי אומרת לי שאני לא מוכן להודות שיש לי בעיה.
היא חוזרת על זה שוב ושוב “לא נורמאלי שתקופת העבודה הכי ארוכה שלך היא חצי שנה,” היא צודקת.
לפעמים אני מחזיק חודש, לפעמים שבועיים, לפעמים בכלל לא מסיים את תקופת הניסיון.
ניסיתי הכל תחזוקה, ניקיון, טאטוא רחובות, קרצוף שירותים, סחיבת סחורה במרכז לוגיסטי.
תמיד מתחיל עם מוטיבציה, אבל מהר מאוד זה נהיה כבד, בגוף ובנפש.
אבל זה לא רק עייפות.
זה גם הבושה.
יש לי בגרות חלקית, אפילו י”ב לא סיימתי.
אף פעם לא חזרתי ללמוד.
כל פעם שמביאים לי אפוד, מטאטא או דלי אני מרגיש שזה לא המקום שלי.
אני רואה את יתר העובדים משלימים עם המצב, עושים מה שצריך בשקט ואני בפנים אומר לעצמי: “זה לא החיים שלי.” ואז ההתחלה מוכרת אני מתחיל לאחר, עובד חפיף, ממציא תירוצים להיעדרות, עד שיום אחד קוראים לי למשרד ואומרים לי לא לחזור.
שקד לא מצליחה להבין.
היא כבר ארבע שנים עובדת במינימרקט בשכונה, לא מרוויחה הרבה, אבל תמיד יש לה שקט היא יודעת בדיוק כמה תקבל כל חודש.
כשאני שוב חוזר ללא עבודה, היא מסתכלת עלי בכעס ועייפות.
היא אומרת: “הבעיה היא לא העבודה, אתה אתה לא מסוגל להתמיד בכלום.” אני עונה לה שזה פשוט לא בשבילי, שאני נועדתי למשהו אחר, שלא נולדתי לקרצף שירותים כל החיים.
ואז היא עוד יותר מתרגזת, אומרת לי תסיים בגרות, תלמד משהו, תמצא מקצוע.
שאף אחד לא יקבל אותי ל”משהו אחר” בלי תעודות.
אני מבטיח לה שכן, שרק צריך זמן, אך חודש אחרי חודש לא עושה כלום.
תמיד יש לי תירוץ אין לי כסף, אין לי זמן, אעשה את זה בעתיד.
האמת?
אני פוחד.
פוחד לשבת בכיתה עם צעירים ממני, להרגיש מאחור, יוצא דופן.
בבית זה כבר שגרה.
אנחנו מתכסחים שוב ושוב על אותם דברים.
היא אומרת שאני חי בסרט, מדבר יפה אבל לא עושה כלום.
אני אומר לה שהיא נכנעה למציאות, התרגלה לשרוד במקום לחיות.
לפעמים צורחים אחד על השני, לפעמים שבוע של שקט.
אני יוצא לחפש עבודה, קורות חיים מקופלות בכיס, חוזר הביתה מאוכזב אחרי שהמעסיקים אומרים: “נחזור אליך.”
הכי קשה אני באמת חי חלומות.
אני חולם על עסק משל עצמי, לא להיות תלוי באף אחד, לא להתבייש במה שאני לובש.
חולם לשפוע מוקדם לעבודה שלי, לא בשביל לקבל פקודות.
אבל החלומות לא משלמים שכר דירה או סופר.
ושקד מזכירה לי את זה מדי יום.
השאלה שאני שואל את עצמי האם באמת יש לי בעיה שאני מתכחש אליה, או שיש לי זכות לחלום על משהו גדול יותר?