בשלושת החודשים האחרונים, אחי מטריד אותי בלי סוף לגבי אמא. מאז השבץ שלה, היא כבר לא בדיוק בעניינים. לפעמים נדמה שהיא מסתובבת בעולם משלה, ובפועל, צריך כל הזמן מישהו לידה. בקיצור, היא צריכה טיפול צמוד כאילו שהחזירה אותנו לגיל חיתולים, רק בלי החמידות. יש לי עבודה, בית, משפחה. איך מנתקים את הטבור הזה? הצעתי להכניס אותה לבית אבות, אבל אחי ישר קפץ כמו שטיח פרסי, מאשים אותי באכזריות. מצד שני, הוא לא מוכן בשום אופן לקחת אותה אליו. בכל זאת, הוא גר בדירה של אשתו.
פעם, היינו משפחה שמחזיקה ידיים בכל שבת. ארבעה ישראלים למופת. אחי ואני בהפרש של שנה אני בת 36 והוא בן 35 והורינו הולידו אותנו יחסית מאוחר. עד שאבא נפטר, הכול תפקד חלק.
אחר כך אחי נסע ללמוד בבר־אילן ונשאר שם, התחתן תוך כדי לימודים כמו ישראלי ממוצע, ואני נשארתי בתל אביב. בהתחלה גרתי עם ההורים, אבל כשנישאתי, אני ובעלי העדפנו להשכיר דירה משלנו. הייתה תוכנית: נקנה דירה ונעשה ילדים, וכל זה.
אבל לפני שנתיים, אבא נפטר, ואמא פשוט הלכה ודעכה. נהייתה בודדה כמו ספסל בלי ציפורים, והזדקנה תוך שנייה. היא התחילה להיות חולה, ואז לפני חצי שנה קיבלה שבץ אלים. כבר הכנו עצמנו לגרוע מכל, אבל איכשהו הרופאים באיכילוב חזרו אותה מהקצה. אחר כך, לקח לה זמן לחזור לדבר, ורק חלק מהגפיים עבדו כמו שצריך. עכשיו היא כבר הולכת, אבל משהו בנפש השתבש.
הרופאים אמרו בלי ניסים, אלו התוצאות. אז הפכתי לאחות הראשית של הבית. אני ובעלי עברנו לגור אצלה. שיניתי עבודה, עברתי לפרילנסרית, רק כדי להיות זמינה. אי אפשר להשאיר אותה לבד אפילו לרבע שעה. כשהשתפרה גופנית זה לא נהיה קל יותר.
היא פטפטה שטויות, הייתה מבולבלת, יצאה לרחוב, וכשהצלחנו להחזיר אותה, היא כבר בכתה כי היא חיכתה לאבא אי־שם. שמחוּר. לא ישנתי טוב, כל הלילה פחדתי שהיא תברח, ובעבודה לא יכולתי להתרכז בשום דבר. בעלי כבר רמז: אולי כדאי לשלוח לבית אבות?
יקר בטירוף, אבל אם באמת אהיה מרוכזת בעבודה אפשר לסגור פינה עם ה־8,000 שקל בחודש שהם רוצים. ואם נוסיף שגם לאחי יש כתפיים שייתן גם הוא חלק. זה הכי הגיוני.
לקח לי זמן לעכל, אבל הבנתי שאין ברירה. מה? להמשיך ככה בלי סוף? לפחות שם יהיה לה טיפול 24/7, אחות, רופאה, קבוצה של נשים מבוגרות להתלונן ביחד. עשיתי סקר שוק, התקשרתי לבתי אבות מסביב. יקר, אבל מה לעשות?
התקשרתי לאחי. סיפרתי לו הכול, דוגרי. חשבתי שהוא יתפוס את העניין כמו שצריך. במקום, הוא עשה לי התקף קרב מגע בשלט רחוק.
את התחרפנת? איך את שולחת את אמא שלך לבית אבות?! כולם שם זרים! יש לך בכלל מושג איך יתנהגו אליה? את בלי לב! הוא צווח או שאולי את פשוט רוצה להוציא אותה מהבית?
ניסיתי להגיד משהו, להגן על עצמי, אבל הוא בשלו. זה המשיך כך עוד ועוד. אני כבר מרגישה שאני קורסת. דיברתי איתו שוב כלום לא השתנה.
בחיים לא אשלח את אמא שלי לבית אבות. היא גידלה אותנו, עשתה לנו חביתה בכל בוקר, לא הייתה לנו שום מתלוננת בתור אמא! גידלה אותנו בביתלא נדחפה אותנו לאיזה פנימייה… היא לא התלוננה אף פעם שהיה לה קשה איתנו.
אבל נראה שהחוב שלה הוא רק שלי ואני זו שאמורה לסחוב. ניסיתי לומר בוא תיקח אתה את אמא אליך. תהייה הצדיק שם.
נו בחייך, אני גר אצל אשתי, איך אני אביא אותה אליי? מה, שאשתי תדאג לחמותה? אז למה אצלך הבעל יכול לדאוג? כי אתם גרים אצל אמא, זה יותר קל לכם!.
הצעתי שאולי אני פשוט אזוז מהבית הזה, ואז נראה אותו ואשתו ממהרים להחזיר את הבן חנון לדירה. והוא, איך לא, מתחמק: אני עובד סביב השעון, את אומרת את זה רק כי את רוצה להיפטר.
מרגישה שאני חיה בסיוט מתמשך. מצד אחד, יודעת שבית אבות זה הכי נכון לכולם, מצד שני מרגישה כמו בת כפויה טובה. בעלי לגמרי תומך, רוצה גם לשלוח את אמא לבית אבות. אומרים שתהיה מטופלת, ודי, גם לנו מגיע לחיות. לא רק לה.
אמרתי לעצמי עוד שבוע. אם אחי לא מתייצב, אני עושה את זה בדרך שלי. מספיק, אחרת איעלם. את כל העצות הכי קל לתת מרחוק רק מי שסוחב על הגב, מבין באמת. ושאחי ימציא סיפורים לחברים שלו נגמר לי האוויר.
