בעלי לעתיד ואני היינו יחד פחות משנה כשהתחתנו. לא העליתי בדעתי, ביום שפגשתי את אמו לראשונה, שבתו של בעלי ושלי, שנולדה בדיוק בזמן, תיזכה ממנה לחשדנות ולקרירות שכזאת. הבת הקטנה שלנו נולדה עם שיער בלונדיני-זהב ועיניים בצבע ים כנרת ביום חורף, בעוד שבעלי ואחיו הצעיר דמו קצת לישראלים ממוצא מצרי, עור כהה ושיער מתולתל.
כשעוד הייתי במחלקת יולדות באיכילוב, חמותי התקשרה לברך ורצתה לראות את הנכדה. הגיעה, עומדת במבואה של המחלקה עם הבעה של פסל אבן, ויורה לעברי: “מה, התבלבלו לכן התינוקות?”
כל עובר ושב פשוט נדהם, וחמותי בוהה בי מחכה למענה. גימגמתי שזו בוודאות הבת שלי – לא עזבתי אותה אפילו לרגע.
היה ברור שהיא חושדת במשהו נוסף, אבל שתקה לרגע. רק כשהיינו בבית, ושיחקנו עם התינוקת, לחשה מולי לבעלה: “זו לא שלך, אתה עיוור? היא לא דומה לא לך ולא לה, תחשוב טוב למה זה קרה… מאהב אחר בטח היה פה.”
בעלי נעמד על שלו והוציא את אמא שלו מהדירה באלנבי. בכיתי עלבוניי, חלמתי על יום השחרור מהמחלקה – היה אמור להיות חגיגה, חג משפחתי אמיתי. הרי ההריון לא היה קל, אבל עמדנו בזה וקיבלתי ילדה בריאה, פעילה, שבקושי הונחה לידי על ידי רופא שצחק ואמר: “זמרת יש לך פה, רק יצאה משקעים ושרה בכל היכל”.
דמיינתי את כולנו יושבים סביב שולחן השבת, מאושרים, אבל במקום זה הייתה סערה.
חמותי הפכה לאחת שחזרה שוב ושוב, בדלת או בטלפון; תמיד יש לה הערות רעות על נכדתה. לא הסכימה להרים אותה על הידיים, דרשה שוב ושוב בדיקות ואישורי אבהות, ובכל ביקור השאירה אווירה מחניקה.
בפעם אחת פקעה סבלנותי. נכנסתי באמצע שיחה כעוסה למטבח: “בואי, נקנה לך מסגרת יפה לתלות תוצאות הבדיקה על הקיר, שתוכלי להביט כל לילה ולנשום לרווחה הנה, הבת שלך ושלו!”
חמותי הביטה בי בזעם ושום מילה לא יצאה מפיה. אפילו כשקיבלה את תוצאות בדיקת האבהות, רטנה שאולי רופא חבר שלנו נתן את האישורים. “תראי, לאחי נולדה בת כהה עם עיניים כמו של הסבא, ישר ברור שלנו.”
נשארה עיקשת, המחסום בינינו לא נשבר. עברו חמש שנים בצל סכסוכים משפחתיים. שוב נכנסתי להריון, שלושה חודשים אחרי שהתברר שגם גיסתי בהריון עוד שמחה כפולה.
הפעם גיסתי ילדה בת וכשהסתכלתי במעטפה, צחקתי בפה מלא. היא הייתה בדיוק העתק של הבת שלי בלונדינית עם עיניים כחולות. הרמתי גבה ומול כל המשפחה אמרתי: “טוב, גם אצלכם המאהב שלי עשה סיבוב?”
כולם צחקו, רק חמותי הסמיקה כמו סלק.
מאותו יום, לא חזרה עוד לטעון טענות. יום אחד תפסתי אותה משחקת בובות עם נכדתה, הבנתי שהקרח נשבר.
עכשיו ביתי היא “הנסיכה של סבתא”, “הפנינה שלנו”. חמותי מתרוצצת לקנות לה מתנות וחוששת שבעבר החמיצה כל כך הרבה. אני לא כועסת באמת, אבל כמו בבדיחה נשאר טעם לוואי דק, אולי עם השנים ייעלם.
