אני בת חמישים, וכשהייתי תלמידה בתיכון נכנסתי להריון מהחבר שלי. גם הוא וגם אני היינו רק נערים, ואף אחד מאיתנו לא עבד. כשהמשפחה שלי גילתה, התגובה שלהם הייתה מיידית: הם אמרו שהבאתי בושה על הבית, והבהירו שהם לא יטפלו בילד “שלא שלהם”. באותו ערב דרשו שאארוז את החפצים שלי. יצאתי עם מזוודה קטנה, בלי לדעת איפה אישן בלילה הבא.
המשפחה של החבר שלי היא זו שפתחה לי את הדלת. ההורים שלו קיבלו אותנו אליהם מהיום הראשון. נתנו לנו חדר, קבעו כללים ברורים ואמרו שכל מה שהם מבקשים מאיתנו הוא שנשלים את הלימודים. הם דאגו לאוכל, לחשבונות ודאגו שגם במהלך ההיריון, אקבל את כל הבדיקות והטיפולים הדרושים. הייתי תלויה בהם לגמרי.
כשנולד הבן שלנו, אמא שלו הייתה איתי בבית החולים. היא עזרה לי לרחוץ אותו, ללמוד להחליף חיתולים, להרגיע אותו בבקרים. בזמן שהייתי צריכה להתאושש, היא טיפלה בו בכדי שאוכל לישון כמה שעות. אבא שלו קנה עריסה וכל מה שהיינו צריכים לחודשים הראשונים.
קצת אחרי, הם אמרו שלא רוצים לראות אותנו תקועים או חסרי דרך. הם הציעו לשלם לי על לימודי אחות. הסכמתי. למדתי בבקרים, והשארתי את הבן שלנו אצל חמותי. בן זוגי התחיל ללמוד הנדסת מערכות. שנינו השקענו בלימודים, והם המשיכו לעזור לנו כלכלית ככל הניתן.
בשנים ההן נאלצנו להקריב הרבה. חיינו על לוח זמנים קפדני, בלי פינוקים. לפעמים הכסף הספיק רק בדיוק כדי להחזיק את הראש מעל המים, אבל אף פעם לא חסר לנו אוכל או תמיכה. כשאחד מאיתנו היה חולה או מותש, הם תמיד היו שם. שמרו על הילד כדי שנוכל להיבחן, לעשות סטאז’ או לעבוד כשנפתחה הזדמנות.
עם הזמן התחלנו לעבוד. אני כאחות, הוא בתחום שלו. התחתנו. עברנו לדירה משלנו. גידלנו את הבן שלנו. היום, בגיל 50, הנישואים שלנו חזקים. הבן שלנו גדל וראה בעיניים שלו את ערך ההשקעה והמאמץ.
עם ההורים שלי הקשר נשאר רופף. לא היו עוד ויכוחים, אבל גם לא חזר הקרבה שהייתה. אני לא שומרת טינה, אבל הדברים לא שבו לקדמותם.
ואם הייתי צריכה היום להגיד איזו משפחה הצילה אותי באמת זו לא המשפחה שנולדתי אליה, אלא המשפחה שקיבלתי בלב פתוח. לפעמים, המשפחה היא זו שבוחרת בך כשאתה הכי צריך. מאנשים שאינם רק קרבת דם, למדתי מה זו נדיבות אמיתית, וזו מתנה שנשארת לכל החיים.
