אני ואשתי לעתיד היינו בזוגיות פחות משנה כשהכרתי את אמא שלה. לא חלמתי על זה שממנה תתחיל כל החשדנות והגישה השלילית כלפיי וכלפי הבת שלנו, שנולדה בדיוק בזמן אחרי החתונה. הבעיה הייתה שהקטנה שלנו הגיחה בלונדינית אמיתית, עם עיניים כחולות כמו השמים מעל הכנרת, בעוד שבעלי ואחיו הקטן נראים ממש מזרחיים; עור כהה, תלתלים כהים.
כשהייתי שוכבת במחלקת יולדות ב”איכילוב”, אמא של בעלי התקשרה אליי, בירכה, והתעקשה סוף סוף לראות הנכדה. וככה זה קרה היא הגיעה לבית החולים, הביטה עלינו, הפנים שלה קפאו. היא שאלה מהסף של חדר האשפוז: “מה, החליפו לך את התינוקת?”
כל מי שעמד בסביבה הקפיא מבט, ואמא של בעלי לא הפסיקה לנעוץ בי עיניים, מחכה לתשובה. גמגמתי שאי אפשר להחליף הייתי עם הילדה כל הזמן.
השאלה השנייה של אמא של בעלי כבר לא נשמעה, רק אפשר היה לקרוא אותה על המצח שלה. בבית, בזמן שבעלי ואני טיפלנו בקטנה, היא סיננה: “זו לא הילדה שלכם, השתגעתם?”
בעלי נתקע בהלם, אבל אמא שלו המשיכה לטפטף לו: “אין בה כלום ממך, ולא דומה לך בכלל, תחשוב רגע מאיפה זה? בטח יש פה מישהו אחר!”
בעלי, שברגע הזה התעורר, פשוט לקח את אמא שלו ושלח אותה הביתה. נעלבתי עד דמעות כל כך חיכיתי ליום הזה, ההיריון היה קשה, אבל הבת יצאה בריאה, חזקה, ואני זוכרת איך כשהרופא הניף אותה ואמר: “איזה זמרת, איזה ריאות!” חייכתי, קיבלתי את הבת בידיים, ועל אלונקה הובילו אותנו למחלקה.
בימים לפני השחרור מהמחלקה דמיינתי שמחה משפחתית, תכננתי איך כולם יחגגו איתנו, ופתאום פרצה סערה כזאת.
אחרי שאמא של בעלי הלכה, הוא ניסה להרגיע אותי, אפילו ניסינו לעשות סעודה קטנה, אבל האווירה נהרסה לחלוטין. אמא שלו לא נרגעה; המשיכה להתקשר בקביעות לבעלי, והביקורים המועטים שלה אצלנו בבית תמיד לוו ברמיזות ותגובות עוקצניות כלפיי וכלפי אושרנו. אף פעם לא הרימה את הנכדה שלה, ניסתה להישאר לבד עם הבן שלה, הטילה פצצות על בדיקת אבהות ודרשה להסתכל לה בעיניים. הכל נשמע גם אליי. בעלי ניסה לשכנע אותה, הסביר שזה ברור שזו הבת שלו, שהוא מאמין בי אבל היא רק התגלגלה מצחוק: “אז בואו נבדוק ונראה מה יצא!”
אחרי עוד אחת מההרצאות שלה, נשברתי. נכנסתי למטבח, קטעת את השיחה: “כמה אפשר לשמוע שטויות כאלה, בואי נבדוק כבר נמסגר את התוצאה, ותתלי מעל המיטה ותתפעלו מהנכדה!” הטון שלי לא הותיר מקום לספק שבדיבור הזה יש יותר מסרקזם מאשר תמיכה.
עשינו בדיקה באמת. בעלי בכלל לא רצה להסתכל בתוצאה הוא ידע מה יהיה כתוב. החמות קיבלה את הדף, קראה, והחזירה לי בלי לומר כלום. לא התאפקתי: “איזה מסגרת את רוצה, בהירה או כהה?”
היא התפוצצה: “צוחקת עליי?! בטח מישהו שאת מכירה עשה את זה בשבילך, או ששילמת למעבדה בשביל ניירת! תראי את הבן של אחיו שחרחר, אותו דבר כמו המשפחה, שם רואים שאלו שלנו!”
המבחן שכל כך רצתה לא שינה כלום. המריבה המשיכה. חמש שנים עברו בין ויכוחים בבית, בין טלפונים עוקצניים. נכנסתי שוב להיריון, פחות בשלושה חודשים מאשת אחיו של בעלי, שגם הם החליטו להביא ילד שני. היחסים איתם היו נפלאים רק כשאמא של בעלי פתחה חשדות כלפי הבת שלי, הם רק הרימו ידיים בייאוש.
אצלם נולדה ילדה. באנו כולנו לקחת אותן מבית החולים, הרמתי את הפינה של השמיכה, ופרצתי בצחוק זאת הייתה התמונה של הבת שלי שוב! כולם הסתכלו עליי בתמיהה, ואני, מחייכת, אמרתי: “נו, מה בטח גם אתן מהמאוך שלי?”
כולם קלטו וזרמו עם הבדיחה. רק אמא של בעלי הפכה לאדומה כמו עגבניה. היא לא יכלה כבר להסתיר כלום, לא הוציאה אף מילה. ומשם התחיל שינוי במערכת היחסים שלנו. בהתחלה הפסיקה עם ההאשמות, ואחר כך, כשראיתי אותה יושבת ומשחקת בבובות עם הבת שלי, הבנתי שהקיר נשבר.
היום הבת שלי היא “הנסיכה של סבתא”, “התותית שלנו” וכל מיני שמות חיבה. סבתא מפנקת אותה, מביאה מתנות, מנסה לשלם על השנים שראתה בי ובילדה אויב. אני לא כועס עליה, אבל, כמו שאומרים בבדיחות, הכתם נשאר. מקווה שבעתיד גם הוא ייעלם.
