אמא בת שבעים ושלוש, הבאתי אותה אלינו הביתה, ואחרי חודשיים הבנתי זו הייתה טעות. השכם בבוקר, רעש של סירים, אתה לא מחזיק את הסכין נכון.
כשנסעתי עם אמא מירושלים מביתה הקטן לדירה שלנו בחולון, במושב האחורי התמזגו ריח הבישולים מהבוקר עם הבושם שלה. אמא התיישבה בשקט, חיבקה את התיק עם החתולה תמרה, ולחשה: תודה, אלעד. אשתדל לא להפריע.
הייתי בן ארבעים ושתיים, יעלי אשתי בת שלושים ושמונה, לנו שני ילדים בת אחת-עשרה ובן שבע. אמא נותרה אלמנה לפני שלוש שנים והלכה ודעכה בודדה בדירתה. טלפנתי אליה יום יום, באתי לביקורים, אבל רגשות האשם לא עזבו היא שם בגפה, ואנחנו משפחה כאן. כשהחליקה בחורף ושברה את היד, גמלה בי ההחלטה: מספיק. אני לוקח אותה אלינו.
יעלי הייתה זהירה, אבל לא התנגדה. הילדים שמחו סבתא, עוגיות, וסיפורי לילה טוב. הייתי משוכנע שנסתדר אנחנו הרי משפחה.
עכשיו, אחרי חודשיים, אני יושב במטבח בשש וחצי בבוקר, מקשיב לאמא מרעישה בסירים, וחושב כמה טעיתי.
השבוע הראשון דבש של אשליות
אמא הגיעה ומיד נכנסה לעניינים. נתנו לה את החדר הגדול, קנינו מזרן חדש ורך, העמדנו את הכורסה שהיא אוהבת ליד החלון. היא נגעה בקירות, חייכה ואמרה שוב ושוב: איזה מזל שאני איתכם עכשיו.
בימים הראשונים באמת ניסתה לא להפריע. נשארה בחדרה, צפתה בטלוויזיה, הצטרפה לארוחות ערב. כולנו הרגשנו חמימות נדירה הנה, כולנו יחד תחת קורת גג אחת.
אבל ביום החמישי התעוררתי בשש מהשמע של המיקסר. ירדתי למטבח, ראיתי את אמא בחלוק, טורפת ביצים ללביבות.
אמא, למה את ככה מוקדם? שאלתי, עוד מנומנם.
אלעד, אני קמה כל בוקר בשש התריסה בשמחה, רגילה מילדות שלי. לא מסוגלת לשכב עד שמונה, כמו שאתם. החלטתי להכין לביבות לילדים, הם אוהבים.
רציתי לומר שבשבע וחצי הילדים קמים ולוקחים משהו קטן, אבל שתקתי. שיהיה לה טוב, שתאפה אם זה משמח אותה.
השבוע השני כשהכוונות הטובות מחניקות
הבעיה לא הייתה הלביבות. לאמא שלי קשה לחיות בשקט. היא קמה בשש, פותחת מים, מקישה בכלים, מזיזה כיסאות, פותחת וסוגרת מגירות. עד שבע כבר כל הדירה ערה.
ניסיתי ברגישות:
אולי תקומי קצת יותר מאוחר? אנחנו עוד ישנים.
אוי, אלעד, אני הולכת בגרביים, ענתה בתמימות, משתדלת להיות בשקט.
בשקט. עם סירים.
והבישולים אין להם סוף. כל ערב מבחינתה חג. אנחנו חוזרים: על הגז סיר מרק, קציצות, תפוחי אדמה מטוגנים, סלט, קומפוט. כל כך הרבה אוכל, בלתי אפשרי לסיים.
יעלי ניסתה להסביר:
רבקה, תודה, אבל אנחנו אוכלים קל ירקות, עוף. לילדים אסור מטוגן.
אמא נפגעה:
איזה דיאטה? הילדים גדלים, צריכים בשר! למה אתם רק סלטים? ניר רזה כמו מקל, נעמי לבנה.
והיא שוב מבשלת. מרקים, קציצות, כיסונים, עוגות. המקרר מפוצץ מאוכל שלא נאכל. יעלי שותקת, אבל אני רואה את עווית הפה כשהיא זורקת עוד סיר לאשפה כי התקלקל.
השבוע השלישי כשההערות בלתי נסבלות
הבעיה האמיתית לא הייתה האוכל. הסיוט האמיתי התחיל כשאמא החלה להעיר ליעלי על כל דבר שהיא עושה.
יעלי שוטפת רצפה אמא לידה:
יעלי, את לא סוחטת את הסמרטוט טוב, המים ישארו. תני לי, אני אראה.
יעלי מבשלת פסטה:
למה את שוטפת בקור? כל הוויטמינים נעלמים! תני לי להראות.
יעלי תולה כביסה:
לא כך, זה יימתח. הנה, ככה עושים.
יעלי מנגבת אבק:
חבל, ככה לא יוצא כלום. צריך עם מים וחומץ, ככה עשיתי תמיד.
לכל פעולה הייתה ביקורת. אמא לא מרעה באמת חשבה שהיא עוזרת, מחנכת, מעבירה מורשת. אבל יעלי הפכה ללכת בבית כמו על ביצים, בודקת שאמא לא בעקבותיה עם עוד הערה.
יום אחד מצאתי את יעלי בוכה בשקט בחדר:
מה קרה?
אני לא יכולה יותר, יעלי מלמלה עשרים שנה אני אמא, כבר גידלתי ילדים, והיא מסבירה לי איך לחתוך לחם!
ניסיתי לדבר:
אמא, אל תקני את יעלי. יש לה דרך משלה.
אמא נעלבה:
אני רק רוצה בטוב, לתת מהניסיון שלי. אם מפריע, למה הבאתם אותי בכלל?
והסתגרה בחדר עם עיניים דומעות. הרגשתי תקוע בין שתי הנשים הכי יקרות לי.
השבוע הרביעי כשהמרחב האישי נעלם
ולא האוכל ולא ההערות היו הקשות באמת. הכי גרוע היה שהדירה הפכה צפופה ודחוסה. אמא בכל מקום: במסדרון, בסלון, במטבח. כמעט לא בחדרה תמיד לעזור, להשתתף, להיות עם המשפחה. יעלי ואני לא הצלחנו להתייעץ או לדבר לבד מיד אמא הופיעה: על מה אתם לוחשים?
הילדים מפסיקים להשתולל סבתא מזהירה: בשקט! השכנים שומעים. אי אפשר מוזיקה רועשת מה צריך הרעש הזה? לא היה אפשר להזמין חברות אמא יושבת מצמידה להן את הסיפורים שלה, לא משאירה מקום לאף אחת אחרת.
בערבים, עם השקט בבית, אמא יוצאת לסלון, מדליקה סדרה שלה בקול רם. יעלי ואני סוגרים מטבח, לוחשים: איך נשרוד עד הבוקר?
הקרבה נעלמה. לא יכולנו להישאר לבד, אפילו בחדר שלנו. בבית דירות, קירות דקים, אמא ישנה קל וחוזרת שוב לשירותים באמצע הלילה. יום אחד, כשהדלת חרקה, יעלי לחשה: היא שוב פה! די, אני לא עומדת בזה.
נהיינו כמו שכנים בדירת שותפים. חודשיים בלי קירבה אמיתית, בלי שיחות, בלי חיבוק ספונטני במטבח בלי חשש שאמא תקפוץ: תרצו תה?
הנקודת שיא הריב ששינה הכול
אתמול חזרתי עייף מהעבודה. חלמתי רק לנוח בספה. נכנסתי אמא עומדת מעל יעלי ומלמדת איך לקפל בגדי ילדים בארון. ליעלי פנים לבנות כאבן, שותקת. ואמא יוצאת שוב עם הביקורת:
תראי, הם מתקמטים, קפלי כך. אמרתי כבר!
ופתאום התפרצתי. לראשונה הרמתי את הקול:
אמא, מספיק! די ללמד את יעלי איך לחיות! זה הבית שלה, הילדים שלה! היא יודעת בדיוק מה לעשות!
אמא החווירה, שפתיים רועדות:
אני מפריעה לכם. למה לא אמרת? לא צריך שהייתם מביאים אותי אם אני נטל.
נכנסה לחדר ופרצה בבכי. יעלי עמדה, מביטה ברצפה. הילדים הציצו בחרדה. ואני הרגשתי כמו… אבל גם הייתה בי הקלה סוף סוף נשמעו המילים שלא העזנו לומר.
מה הבנתי בשני החודשים האלה
הבוקר ישבתי במרפסת עם סיגריה וחשבתי. אמא שלי אישה טובה. היא אוהבת באמת, רק רצתה לעזור. היא פשוט לא למדה לשהות במקום של מישהו אחר מבלי להשתלט.
כל חייה הייתה בעלת הבית, רגילה לפקד, לתת עצות, להוביל. בגיל שבעים ושלוש, המדפים לא מזיזים, ואני לא צריך מתארחת מבחינתה לחיות אצל הבן פירושו להיות האישה הראשית, שיודעת איך נכון.
הבנתי שאהבת הורים לא חייבת להתבטא במגורים משותפים. אפשר לאהוב, לתמוך, לסייע מבחוץ אבל לחיות בנפרד. שלושה דורות תחת קורת גג אחת לרוב זו לא שמחה אלא ויתורים, שתיקה, כעס.
עוד שבוע אמא תחזור ליחידת הדיור שלה בירושלים. אני אשפץ, אדאג למטפלת. אגיע יותר, אטלפן ערב ערב. אבל מגורים ביחד כבר לא יהיו. לפעמים מרחק הוא דווקא הדרך להחזיק את הקשר בחיים.
ואתם הייתם מצליחים לחיות עם הורים מבוגרים יחד, או שזה מפרק משפחות? זה אנוכיות לא לקחת אותם, או שכל אחד לזמנו? האם העזרה הפכה גם אצלכם לסיוט?
