את הרי מבינה, הוא עובר תקופה קשה. אשתו סילקה אותו מהבית, פיטרו אותו מהעבודה… לא הולך להשאיר אותו לישון בתחנה המרכזית, נכון? רועי הסתכל עליי במבט מלא אשמה, תוך שהוא מועך את מגבת המטבח בידיים. הוא נראה כאילו הרס זה עתה את האגרטל האהוב עליי, למרות שהנושא כולו היה רק על ביקור קצר של האח הצעיר שלו.
אני, תמר, הנחתי את שקיות הקניות על הרצפה ונאנחתי. השקיות היו כבדות, יום עבודה אינטנסיבי במשרד סוף רבעון, ביקורת של רואה חשבון, והגב כבר צורב. הדבר האחרון שיכולתי לשמוע עליו עכשיו היה הבעיות של אורן, הגיס, אותו ראיתי אולי שלוש פעמים בכל חמש עשרה שנות נישואיי.
רועי, יש לנו דירת שלושה חדרים, לא אכסנייה לקצינים מחוסרי בית, עניתי בעייפות כשהורדתי את הנעליים. יש לו דירה בנתניה, שיעבור לשם.
הוא משכיר אותה, מלמל רועי, כדי לכסות את המשכנתא שלקח בשביל הבן שלו, שגר בירושלים. סיפור מסובך בעצמי לא מבין הכול. הוא אומר שהוא רק צריך להיקלט קצת בתל אביב, למצוא עבודה נורמלית. שבוע, תמר אולי עשרה ימים. רק עד שכל הריאיונות יעברו.
נכנסתי למטבח ומזגתי לעצמי כוס מים. רועי הלך אחריי, מסתכל עליי בעיניים של כלב. הוא באמת היה בעל טוב רגיש, עובד קשה, לא נוטה למריבות אבל הייתה לו בעיה אחת: הוא אף פעם לא הצליח להגיד “לא” למשפחה שלו. במיוחד לאורן, שתמיד היה “התינוק האבוד” במשפחה ודרש טיפול מיוחד.
טוב, השלמתי, שבוע, לא יותר. אבל תדאג לומר לו יש אצלנו מסגרת. קמים בשש, נכנסים למיטה באחת-עשרה. בלי מסיבות, בלי חברים.
אורן הגיע בערב שלמחרת. נכנס עם תיק ענק ומרופט שמזכיר רכבת ישנה, והציף מיד את כל הדירה. אורן גדול יותר מרועי, קולני וישיר.
או, פה זאת המלכה של הבית! הכריז בקול, מנסה לחבק אותי, ואני בקושי הצליח להימנע. נו, מקבלים אורח? אל תדאגי, אני כמו צל רק צריך מיטה ושקע, חה-חה.
שלושת הימים הראשונים עברו בשלום יחסי. אורן ישן עד הצהריים על הספה, אחר כך יצא “לבדוק עבודות”, וחזר לארוחת ערב. אם כי הוא אכל כמו שלושה. גם סיר מלא שקשוקה נעלם בתוך יום, וקציצות נטרפו עד הבוקר.
אין מה לעשות אוויר של תל אביב, צחק, תוך שהוא מנגב לחם ברוטב, פותח לך את התיאבון!
שתקתי. זה אורח לא נעים להעיר.
לקראת סוף השבוע, כשנגמר הזמן שהבטיח, בדקתי בעדינות בארוחה:
אורן, מה עם עבודה? מצאת משהו?
פניו התארכו, והוא הניח את המזלג.
תראי, תמי, הכול שקרים. כותבים “שכר גבוה, שעות נוחות”, בא, מקבל דוכן בשוק או שליח בפיצה. אני הרי מהנדס, לא יכול כל עבודה. אבל יש אופציה בחברה רצינית הבטיחו שיחזרו אליי בראשון. אז כדאי לחכות יומיים.
יומיים? שאלתי, מבטיחה שרועי שומע. הוא רק ערבל את הסלט ונמנע מלהסתכל עליי.
בטח. אתם לא תשליכו אותי לשבת, נכון? חייך חיוך רחב. ממילא אני ורועי הולכים לגראז גברים.
הסכמתי. יומיים לא יהרגו אותי.
אבל ראשון התחלף לשני, השני לרביעי ושום חברת ענק לא התקשרה. אורן הפסיק לצאת מהבית. חזרתי מהעבודה וראיתי תמיד את אותה תמונה: ספה פתוחה, טלוויזיה רועמת, שולחן מלא פירורים, כוסות ריקות וריח גבר דחוס שמערבב דאודורנט לא טרי ובירות.
התקשרת על עבודה? שאלתי.
התקשרתי. ענה מתוך בבטלה. המזכירה חולה, שיחזרו אליי שבוע הבא. תגידי, כבר נגמר המיונז? רציתי כריך, לא נשאר כלום.
המילה “אצלנו” צרמה לי. שתקתי, אבל הבטן התחילה להרתיח.
הוא התחיל לתפוס את המקום כאילו הוא בעל הבית. השתמש בשמפו של רועי (היקר), עטף את עצמו בשמיכה שלי, שלט בשלט, החליף ערוצים.
חודש עבר. חורף בחוץ הפך לבוץ בדיוק כמו חיי.
יום אחד לא יכולתי לשתוק.
רועי, צריך לדבר. על אורן. עבר חודש. הוא לא עובד, לא מחפש עבודה, שוכב על הספה, אוכל לנו את כל האוכל, משתלט על הסלון. אני כבר לא יכולה לצאת לחדר בסבבה, כי תמיד יש גבר זול שם. מתי זה ייגמר?
דיברתי איתו, לחש רועי. אומר שכמעט מסתדר, פשוט חסר לו מזל. לא אוכל להעיף את אחי החוצה, את הרי יודעת אמא שלי לא תסלח לי. בטח זוכרת תמיד ביקשה שנגן אחד על השני.
אמא שלך, שתהיה בריאה, גרה בבאר שבע ואין לה מושג מה קורה פה. התקציב שלנו מתפרק. ההוצאות על אוכל כפולות, חשבון מים וחשמל טס הוא שוטף עצמו שעות, משאיר אור בכל פינה. לפחות שישתתף בהוצאות!
אין לו איך, אמר רועי בשקט אשראי שלו חסום בגלל חובות. סיפר לי אתמול.
התיישבתי, מרגישה שהקרקע נשמטת.
אז חובות. הידעת מזמן?
יומיים ככה. מבטיח שכשיתייצב יעביר כסף. תמי, עוד קצת בקרוב אביב, יתחיל לעבוד גם בבנייה אם יצטרך.
“עוד קצת.” וככה נמשך.
האביב בא והלך. אורן לא פנה לאתרי בנייה טען שיש לו גב בעייתי. לעומת זאת, הרים בקלות כוסות בירה מול הטלוויזיה. לאט לאט נעלם האלכוהול מהבר, עד שיום אחד נגמר בקבוק קוניאק יוקרתי שהבאתי לרועי כשהיה בן ארבעים. זה היה קו אדום: פרץ ריב רציני.
לא אני! צרח אורן. מה יש לך נגדי? אולי את שתית בעצמך? אולי רועי בשקט?
אל תידבר ככה על אשתי! רועי ניסה להגן עליי, חלש.
תחנך אותה! ירה אחיו. קמצנות. אני עוד אמלא לכם בר בקרוב, כשתראו איזה עסקה אמצא!
באותו ערב קבעתי אולטימטום: או שאורן עוזב תוך שבוע, או שאני פונה לעורך דין ומתגרשת.
רועי נבהל. שוחח בלחש עם אורן במרפסת, עישן סיגריה אחרי סיגריה. אורן נהיה שקט, מבטים עוינים.
פתאום הוא בישר שמצא חדר בשכונת בת ים, ויעבור בעוד שבועיים ברגע שיקבל את המשכורת הראשונה כביכול התחיל כמאבטח.
נשמתי לרווחה.
אבל שבוע אחרי, אורן חזר עם גבס על ידו:
נפלתי במדרגות, ייבב. שבר ביד.
הבטתי בגבס. ברור אין עבודה, אין מעבר.
מה, תגרשי אותי נכה? שאל בקול לועג ושמח. הבנתי הוא מצא לעצמו קלף בלתי מנוצח.
הקיץ היה גיהינום. אורן דרש עזרה על כל דבר: “תמי, תחתכי לחם, אי אפשר לי לבד”, “תמי, תעזרי לי עם הגב במקלחת”. את האחרון עצרתי מיד. אבל האווירה בבית לא השתפרה.
רועי ברח מהבית, עשה שעות נוספות, השאיר אותי לבד להתמודד. גם אני מצאתי עצמי מטיילת, נשארת במשרד יותר, רק לא לשוב לבית שהפך לממלכת “המלך אורן”.
חצי שנה עברה, שמונה חודשים. הגבס ירד מזמן אבל הוא “עדיין בתהליך שיקום”. הרגיש בבית, הזיז רהיטים כאוות נפשו, הביא חברים מפוקפקים (נודע לי משכנה). כל תלונה נתקלה בהתקפה:
אתם חייבים לי! אני הרי אח! בדירה של שלושה חדרים (סופר את המטבח כחדר), מה אכפת לכם? אני לא נכנס אליכם לחדר!
שנה חלפה מאז אותו ביקור ארור.
יום אחד הברשתי מוקדם כאב ראש בעבודה. פתחתי את הדלת, ומוזיקה צורמת נשמעה מבפנים, בליווי צחוק נשי.
בכניסה זוג מגפיים זרים, על הקולב מעיל חיקוי. בסלון אורן, מתכרבל עם בלונדינית זולה מעל הכלים והאלכוהול מהבר שלי. שניהם מעשנים, מאפרים על השטיח.
אה, בעלת הבית! גימגם אורן. תכירי, זו נועה, המוזה שלי.
משהו בי נשבר. בלי רחמים, בלי פחד.
החוצה, אמרתי בלחש.
מה? הוא זקף גבה. תמי, אל תעשי סצנה, נועה תצא תיכף…
החוצה עכשיו. שניכם. יש לכם חמש דקות.
את לא נורמלית? קם לעומתי, עיניו נוטפות אדום. לאן אלך עכשיו? גם ככה זו זכותי רועי בעל הדירה! את בסך הכול אורחת!
התקדמתי, שלפתי נייד.
אני מזמינה משטרה.
יאללה, תזמיני! צרח. לא יעשו לי כלום! אני קרוב! רועי הביא אותי!
התחלתי להקיש.
שלום, צריך ניידת לרחוב … יש לי זרים בדירה, מאיימים, שתויים, לא רשומים. אני בעלת הבית. מחכה.
נועה, ששמעה “משטרה”, התעופפה כהרף עין. אורן נשאר, הדליק סיגריה, חייך בציניות.
נראה אותך. כשרועי יבוא נקבור אותך. מלשינה.
נכנסתי למטבח, סגרתי דלת, התקשרתי לרועי.
הזמנתי משטרה, אמרתי כשהרים. אחיך הביא בחורה, עשה מסיבה, עישן, איים עליי. אם תגן עליו אני מגישה גט ומוכרת את הבית.
היה שקט. אחרי דקה: אני בא. תעשי מה שנכון לך. נגמרו לי הכוחות.
השוטרים הגיעו תוך רבע שעה. שניים, רציניים ועייפים.
בעלת הדירה? שאל הקצין, הציץ בסלון המטונף ובאורן הפרוש על הספה.
הצגתי תעודה, נסח טאבו. הוא לא רשום, גר בניגוד להסכמתי, אלים. אני דורשת שייצא.
תעודת זהות, בבקשה, פנה לאורן.
אורן הוציא תעודת זהות.
אח של הבעל! מותר לי! אני אורח!
הקצין עיין: רשום בנתניה, אין כתובת פה בתל אביב. בעלת הדירה דורשת שתצא. אין לך זכות להישאר נגד רצון אחד הבעלים. תתארגן לצאת.
אין לכם סמכות! זעם אורן. כשרועי יבוא, יסביר לכם!
אם בעלך יאשר תפתרו את זה בבית משפט. כרגע רק הדרישה של בעלת הבית קובעת. אתה גם שתוי, גרמת רעש השכנים התלוננו. או יוצא לבד, או נעצור אותך לחקירה. תרצה לבלות לילה או שניים בתחנה?
אורן סקר את השוטרים, אותי. הבין שזה נגמר.
טוב… תאכלו אותה עם הדירה, אני אזכור לכם!
ארז תוך עשרים דקות. טרק דלתות, קילל, ניסה לשרוט רהיטים. השוטרים עמדו וצפו.
כשהוא יצא, רועי הופיע בפתח, נראה עייף, מבוגר בעשור.
רועי! תגיד להם! תכניס אותי!
רועי הסתכל עליו, עליי, על הבלאגן.
לך, אורן, אמר בקול חלש.
מה?! אתה בוגד בי?! בגלל אשתך?!
שנה חיית פה על חשבוננו. שיקרת, השפלת את תמי, הפכת את הבית לחורבה. עשיתי כי אתה אחי. עברת גבול. תחזור לנתניה. כספים לא תקבל.
אורן נדהם. ירק על הרצפה. משפחה של אפסים. לא רוצה להכיר בכם!
הוא ברח, השוטרים אחריו.
תודה, חייכתי לשוטר.
תנעלו דלת, להחליף צילינדר, יעץ. כאלה משפחה תמיד מנסה לחזור.
כשהדלת נטרקה השתררה דממה מוזרה. רועי פתח חלון בסלון, הכניס אוויר קריר, והחל לנקות את בדלי הסיגריות.
ניגשתי אליו, שמתי יד על כתפו.
סליחה, לחש, הייתי צריך לעשות זאת מזמן.
העיקר שזה נגמר, עניתי.
באותו סוף שבוע עשינו ניקיון עמוק, שלחנו את הספה לאשפה, הבאנו מנעולן, רועי בעצמו יזם.
אורן התקשר כמה פעמים ממספרים חסויים, לחץ, ביקש כספים “לכרטיס”, איים, ניסה לרחם. רועי ניתק בלי מילה וחסם.
החיים שבו למסלולם. חזרתי לאהוב את השיבה הביתה הבית נקי, שקט, ריח של אוכל ביתי ולא של זר. ורועי למד לקח חשוב: משפחה היא מי ששומר ומכבד אותך, לא מי שסוחט ממך עד תום.
לפעמים צריך לעבור גיהינום של אורח לא נגמר, כדי לדעת להגן על הגבולות שלך ולשמור על השקט בבית.
היום, כשאני חושב אחורה, אני יודע צריך לדעת להציב גבול, גם ואולי במיוחד מול משפחה. כי הבית הוא מבצרם של אלו שאוהבים.
