נו, בני, הנה הבאת לנו הביתה, שאלוהי יסלח רוח נודדת. בית אין, נכסים אין, רק יומרות ומזוודה עם ציפיות דהויות. הרי אמרתי לך שצריך לחפש שידוך הולם, לא לאסוף מה שזרוק בשוק. עם כזו, איך לא אתבייש להסתכל לאנשים בעיניים?
ציפורה בת-מאיר אמרה את זה בקול רם, עומדת באמצע הסלון ובוחנת demonstratively את הנדוניה הצנועה שאותל הביאה איתה מהמעונות. אותל עמדה בכניסה, לופתת בחוזקה את ידיות התיק הישן עד שהפרקים של אצבעותיה הלבינו. רצתה להיבלע ולא לראות עוד את המבט הבוחן המלא זלזול של חמותה או לשמוע את הגיחוך הארסי של הגיסה שלה, עדי, שכבר הספיקה למדוד את השאל היחידה הסולידית של אותל ועכשיו עשתה פרצופים מול הראי.
יותם, אז עוד בחור צעיר ונחמד מדי, הסמיק בכל גופו.
אמא, מספיק, גמגם, מנסה להוציא מהיד של אמא שלו ערימת מגבות. אותל אשתי. ואנחנו נגור לבד, את יודעת. רק הבאנו דברים בינתיים עד שנמצא דירה.
לגור לבד? הרימה ידיה ציפורה. ועל איזה משכורת? אולי הגברת הביאה לך שקל או שניים מהקיבוץ שלה? נו באמת, יותמי, מסכנה תחטוף איתה. מישהי בלי חן, בלי נימוסים, בלי גרוש.
המילה הזאת בלי נדוניה נדבקה לאותל. בכל שמחה משפחתית, לשם הסימון עשו מקום להם בעיקר בשביל שיהיה במי לזלזל. החמות והגיסה לא פספסו הזדמנות לעקוץ: פעם הסלט חתוך גס (כמו בקיבוץ), פעם שמלה לא קולית (שיק מושבניקי), פעם מתנה זולה.
אותל שתקה. כך חונכה לכבד גדולים, ומי צריך ריב. חוץ מזה אהבה את יותם בטירוף. היה לה משען, גם כשהיה נקרע בין הפטיש של אמא והסדן של אשתו.
שנות הנישואין הראשונות היו לא קלות. באמת גרו בדירות שכורות, חיו בצמצום. אותל, טכנולוגית טקסטיל, עבדה במפעל פעמיים ביום, בלילות תפרה בגדים לאנשים, התקינה רוכסנים, תפרה וילונות לשכנים. יותם לקח כל עבודת מזדמנת: הסיע, תיקן מחשבים.
המשפחה של ציפורה השתתפה בחייהם באופן מוזר. עזרה לא נתנה אף פעם, למרות שנחשבה מסודרת לדב, המנוח, היו קשרים טובים, נשארה דירה גדולה בעיר ובית קיץ, ועדי התחתנה טוב עם יזם נדלן. אבל עצות, ביקורת, ועקיצות תמיד היו בשפע.
פעם כשהמקרר התקלקל, ויותם נאלץ לבקש הלוואה קטנה מאמא שלו.
אין לי כסף ניתקה ציפורה את השיחה ואם היה, הייתי חושבת, אתם מבזבזנים! אשתך בטח קנתה שטויות. שתלמד לנהל בית, בגילה שלי בישלתי מרק מסיר ריק.
באותו ערב הבטיחה אותל לעצמה שלעולם, בשום מצב, לא תבקש מהם פרוטה.
הזמן המשיך, והשפיצים של העבר היטשטשו, אך העקיצות לא נשכחו. אותל עבדה כמו חמורה. הכישרון והחריצות שלה הביאו פירות. תחילה שכרה דוכן קטן בקניון לתיקוני בגדים. אנשים העריכו את הדיוק: תפרים ישרים, התאמה מושלמת. שמועות טובות עברו מפה לאוזן, לקוחות זרמו.
אחרי שלוש שנים פתחה סטודיו קטן. יותם, שראה את הצלחת אשתו, עזב את עבודתו השנואה ולקח על עצמו ניהול, רכש, מנהלה. הם הפכו לצוות. חזק, מלוכד, עם מטרות משותפות.
ולאחר חמש שנים, הבלתי-נדוניה אותל עמדה בראש רשת סלונים לתפירת טקסטיל יוקרתי. היה להם דירה יפה במגדל חדש, רכב טוב ובית קיץ שתכננו בעצמם.
הקשר עם המשפחה נשאר מינימלי טלפון בחג, ביקורים מנומסים פעם בשנה. ציפורה הזדקנה, אופיה נהיה קשה מתמיד. עדי התגרשה, חזרה אל אמא, איבדה את ההדר, אבל השחצנות נשארה. הן חיו יחד, מכלות חסכונות ומתלוננות על מר גורלן.
על הצלחת אותל ויותם לא דיברו. כשיותם הגיע ברכב החדש, עדי רק לחשה:
בטח על משכנתה בעשר שנים כולם היום חייבים עד השמיים.
אותל רק חייכה. לא היה לה כבר מה להוכיח. כל שקל יודעת מהיכן ומה במחירו.
ואז, סתם ביום סתווי מתוקשר, צלצל הטלפון. המסך: ציפורה בת-מאיר. אותל הופתעה חמותה כמעט ולא פנתה אליה ישירות.
שלום אותלה? הקול הדבק בסוכר, כמעט כואב בשיניים. מה שלומכם שם?
שלום, ציפורה. תודה, בסדר. יותם בעבודה, ירצה לדבר איתך אחר כך.
לא, יקירתי, הפעם אני אליך המשיכה החמות במתק שפתיים. לראשונה לא ההיא, אלא יקירתי. אני ועדי חושבות מזמן לא באנו, התגעגענו. רוצים לקפוץ אליכם, לראות דירה, אומרים שסיימתם שיפוץ?
אותל נזהרה. מה פתאום אבל הנימוס גבר.
כמובן, בואו. שבת, בצהריים, נוח לכן?
בהחלט! תחכו לנו, אהובים!
בשבת אותל ערכה שולחן. לא כי רצתה להרשים ככה הורגלו: אוכל טוב, אסטטי. בשר צלוי, סלטים, עוגות שזיף אותל אהבה לבשל, מצא רוגע.
האורחות הופיעו בדיוק בשתיים: ציפורה נשענת על מקל הליכה, עדי בשמלה כזאת צעקנית וצמודה. הן נעצרו, עיניהן מסתובבות, סורקות טפט יוקרתי, פרקט, ריהוט איטלקי, תמונות. מבט לא של מבקרות של שמאיות.
וואו פלטה עדי לא רע בכלל
תיכנסו, תשטפו ידיים, אמר יותם, עוזר לאמא להוריד מעיל.
בהתחלה ארוחה הייתה חנוקה. חמות וגיסה אכלו בתיאבון, אבל תוך כדי זורקות מילה צדדית פה, ארס מוסתר שם.
טעים, אותל, טעים לועסת ציפורה בשר יקר? אנחנו כבר לא קונים כזה. פנסיה דמעות. לא אצלכם, הבורגנים.
אמא, די, התכווץ יותם.
מה? למה? שמחה שהבן שלי חי טוב. שאשתו יודעת להשיג כלכלה.
אחרי העוגות, כשנראה שהאווירה מעט נרגעה (או, אולי, נרדמה משובע), ציפורה הביטה בבתה, ואז נשמה עמוק ופתחה:
תראו, תודה רבה על האירוח, יש עניין משפחתי. באנו לבקש טובה.
אותל התיישרה, ידעה שזה מגיע.
חשבנו על השיפוץ של הצימר הישן המשיכה ציפורה, מנגבת שפתיים הבית בקיבוץ מתפורר. קשה לגור, ובקיץ חבל, רוצה אוויר. אני זקנה, חנוק בעיר, ולעדי להירגע. עצבים.
ומה החלטתן? שאל יותם, מבין היטב.
לבנות בית חדש! קפצה עדי וילה מודרנית, מבודדת, נוף לשדות, שתי קומות, מרפסת
רעיון יפה, חייכה אותל.
יפה, יפה, מלנינה ציפורה רק יקר. שלושה מיליון שקל אמרו לנו ולנו מה כבר נשאר?
החדר התמלא שקט. רק תקתוק שעון מהקיר.
ואתן פתח יותם.
מבקשות עזרה, חצתה ציפורה את השיחה והביטה ישר לאותל. אצלכם לא חסר כסף. לכם זה אולי גרושים. לנו חלום. נבנה, נגור, תבואו איתנו, ברביקיו, ילדים, נכדים. קן המשפחה החדש!
אותל לגמה מהתה, פתאום רצתה לצחוק. קן משפחתי המקום שאותל עצמה לא הוכנסה אליו, שמא תכניס לכלוך.
מבקשות הלוואה? ביררה אותל בשקט. לאיזה זמן?
שוב עיין בעין. ציפורה ועדי.
נו באמת אותלה, איזה הלוואה? ציפורה מכווצת משפחה. איך אחזיר לך בכלל? מעבודות זמניות? חשבנו, בדרך משפחתית. לא תתפרנסו מזה. כבר פותחת שלישי סניף, מלא כסף! תתנו, עשיתם חסד. לי, לאמא שלך.
ככה שאתן רוצות שניתן פשוט שלושה מיליון בשביל בית נופש? קול יותם נהיה קר.
נו למה נתתם? נעלבה עדי השקעה! תשאר לכם, כשתסיימו אותנו ירושה.
הבריאות, ציפורה, אותל אמרה עכשיו נדבר ברור. את מבקשת שלושה מיליון שקל. לא כהלוואה. בשביל לבנות צימר.
גם בשבילכם! התערבה ציפורה.
אותל קמה, התקרבה לחלון. בעיר למטה, העלים זהובים, כהה הציפיות ההן. הסתובבה והישירה מבט:
אני זוכרת את יום החתונה. את, ציפורה, ממיינת לי את המזוודה. את בלתי-נדוניה. את הרוח נודדת שתקלקל. קולה היה נמוך.
די, מה היה היה שלחה ידיים ציפורה רציתי רק טוב, דאגתי ליותם. היית עוד ילדה. היום ליידי!
נהייתי בזכות עצמי, לא בזכותכם המשיכה אותל ללא הרמת טון. הכול בנינו מנץ. עבדנו, חסכנו, ויתרנו על חופשות, קנינו ציוד על חשבון האוכל. איפה היית אז? כשביקשנו חמשת אלפים עד המשכורת לא באת.
לא היה, התערבה עדי.
היה, עדי. דווקא קנית אז מעיל פרווה חדש. ועכשיו אתן באות לבית שלי, אוכלות על שולחני, ותובעות שאממן לכן עונג.
לא תובעות! רק מבקשות! נשברה ציפורה את, מה את, כזו נקמנית? דתייה אמיתית? תניחי לאמא להזדקן בלי קורת גג?
יש לכן דירה בעיר, התערב יותם דירת שלושה חדרים. קורת גג. צימר מותרות.
סמרטוט! צרחה אמא היא עשתה ממך עבד! ידעתי שהורסת! יושבת פה מזהב, ואמא תגור בשכונת עוני? תיחנקו עם הכסף!
אמא, מספיק. לא נקנה לכן לא במתנה, לא בהלוואה. אם אתן רוצות, תמכרו דירה, קחו משכנתה, תחיו בגבול.
באמת? גם עדי קמה בזעם, כוס תה נשפכה, כתם כהה על מפה לבנה. תחנקו! נמצא אחרים! עוד תבואו תתחננו! אלוהים רואה אתכם!
לכו אמרה אותל בשקט.
מה?! השתנקה ציפורה.
מתבקשות לצאת מהבית. ושלא תשובו עוד.
ציפורה נרעדה, פיה פתוח כשל דג. לא העלתה על דעתה שקיבלה לא. בנתה על אשמה של יותם ותחינה להסכמה. טעתה.
בואי, אמא! לקחה עדי את זרועה כאן הכול מרי, מסריח מכסף!
צעדו בפרוזדור, דופקות ונידחות עקיצות. יותם מסר להן את המעילים. לא עיכב, לא התנצל. רק הסתכל קרובות דם, הפכו זרות.
כשנסגרה הדלת, שקט שרר.
אותל אספה את המפה המוכתמת, השליכה לסל כביסה, התיישבה, קברה פניה בידיה. לא רעדה ולא דמעה. רק עייפות גדולה והקלה מוזרה. כאילו פצע כואב סוף סוף נפרץ.
יותם ישב לידה, הניח יד על כתפה.
תסלחי לי לחש.
על מה? הגבירה מבט.
שנתתי לזה לקרות. שהם ככה. אני מתבייש.
אין לך על מה. לא בחרת את המשפחה. היום הגנת על שנינו. זה מה שחשוב.
את יודעת גיחך יותם בצער חשבתי שאולי באמת התגעגעו. סתם טיפש?
לא טיפש. אתה אדם טוב, יותם. מאמין בטוב באנשים.
שלושה מיליון הניד בראשו איזו חוצפה. מעניין, אם היינו נותנים, היו אוהבים אותנו?
לא, קבעה אותל היו ממשיכים לנצל. לשנוא על הפזרנות. אצלם תמיד נהיה לא משלנו פעם בגלל עוני, פעם בגלל עושר.
איך תמיד את צודקת
יותם ניגש, שלף יין מובחר.
בואי נשתה, אותל. לנו. על שעמדנו בזה. ושכלום לא חייבים יותר.
ישבו בסלון היפה, שתו יין, ועקבו איך הדמדומים עוטפים את העיר. הטלפונים כבויים. ידעו שפניה ציפורה תפנה כעת אל כל המשפחה, תספר בעיניים מלאות דמעות על הכלה-הכשפנית שגרשה אותה, הבן-הבוגד שמנע ממנה לחיות בכבוד.
אבל זה כבר לא עשה להם כלום.
חודש אחרי שמעו שעדי שכנעה את אמא לקחת משכנתה ענקית על הדירה כדי להתחיל לבנות. הביאו קבלנים, שילמו מקדמה, נעלמו, השאירו בור של יסודות. מאז התרוצצו בבתי משפט ובמשטרה, שקעו בחובות ובקובלנות.
יותם עוד ניסה לטלפן, אך לבסוף החליף מספר.
אותל עמדה בסטודיו החדש שלה, ליטפה בצמרמורת משי יקר וחשבה החיים, בסוף, מחלקים צדק. כל אחד מקבל לפי מה שזרע. הבלי נדוניה בנתה לעצמה ממלכה ובית של אהבה. ואלה ששיחקו בייחוס נותרו לבד עם בור מלא קנאה וכעס.
והכי חשוב אותל הבינה: נדוניה אינה ציפיות דהויות ולא כספי הורים. נדוניה זה אופי, עבודה, אהבה. את זה, לה לא חסר לעולם.
