…הקטר נסע כבר ביום השני. אנשים הספיקו להכיר זה את זה, ללגום יחד כמה כוסות תה, לפתור עשרות תשבצים. כבר התחילו שיחות מפולפלות על החיים. תסמונת הנוסע מה שמוכּר כל־כך ברכבות בארץ ישראל פורחת במיוחד ברכבות. אנשים משתפים סיפורים כאלה שלא תשמע בשום מקום אחר מלבד בקרון.
אני ישבתי על ספסל צדדי. ובתא ליד שלוש נשים קשישות, מחליפות מתכוני בצק ושיטות לסרוג גרביים במסרגות. הרכבת חלפה מעל גשר שממנו נשקף נוף נהדר שמיים נקיים, יום אביבי שטוף שמש, נהר רחב עם גלים קלילים. על הגדה הגבוהה, עטופה בעשב רך, התנוסס בית כנסת לבן עם כיפות זהב.
הנשים השתתקו בבת אחת. אחת מהן הרימה יד בעדינות על מצחה בתנועה של ברכה.
עכשיו אספר לכן סיפור, אמרה אחת מהן בקול נמוך תאמינו או לא.
זה קרה לפני כמה שנים, באביב. אני גרה לבד, ילדים אין לי, בעלי נפטר מזמן. הכפר שלנו אומנם קטן, אבל משתרע על פני שתי גדות נהר הירקון. כדי להגיע למכולת או לדואר, צריך לחצות גשר לצד השני. באותו בוקר התקשר אליי אחי, סיפר שהוא עובר בירושלים הבירה לנסיעת עבודה, ויסע במיוחד מסביב כדי לקפוץ אליי. לא ראיתי אותו כבר חמש שנים, הוא גר בגליל.
כמה שמחתי! חשבתי שכדאי לקפוץ מהר למכולת, לקנות כמה מצרכים קמח, סוכר לאפות עוגות, לכבד את האורח החשוב. מיהרתי והתעטפתי בסוודר, לא טרחתי לכפתר אותו, רק סגרתי קלות, קפצתי לנעלי הבית ויצאתי בריצה.
הגעתי אל הנהר, ועצרתי. חשבתי בלבי: “הליכה דרך הגשר מאריכה את הדרך. אולי אפשר לעבור על פני המים הקפואים?” למרות שמזג האוויר היה חמים במשך היום, הלילות היו עדיין צוננים. ראיתי דייגים בצד הגשר, יושבים לבטח זה הרגיע אותי. אם גברים מבוגרים עם חכות יושבים ואינם שוקעים, גם אני אשרוד, הרי אני קטנה וזריזה, אסתדר.
ירדתי בזהירות לשפת הנהר. צעד אחר צעד הקרח לא נסדק. הכל תקין, חשבתי אעבור מהר. כאן עיקול בנהר, הוא צר, אני אצליח מהר.
תאמינו או לא, המשיכה לספר לא שמתי לב מיד שנפלתי מתחת לקרח. כאילו מישהו שפך עלי שמן רותח, האוויר נפלט במכה מהגרון וזהו. התפרצתי מעלה, אבל הסוודר משך אותי מטה. למזלי לא כיפתרתי אותו! השלכתי אותו במים, היה קל יותר לעלות. הפחד כשהידיים נתפסות בשולי הקרח וכל פעם שהוא קורס אותך לעומק המים… ואין לך קול, כי הגרון אטום.
אני רואה שכנה עומדת על הגדה, מביטה עלי בעיון. הרמתי לה יד, נופפתי, אולי תזמין את הדייגים. אבל השכנה הלכה לאחור במהירות ונעלמה! “הנה הרגע האחרון שלך,” חשבתי. “אצטער, אטבע, אחי יגיע ולא ימצא אותי”.
עוד נסיון נואש הקרח שוב מתפרק מתחתיי. ואז, לפתע, אני רואה גבר רץ אלי. מקודם לא היה אף אחד, מאין הופיע? איך ראה אותי?
שוכב על הבטן, מושיט יד, צועק:
בואי אלי! את יכולה!
אין לי מושג מאיפה באו לי כוחות. אבל פתאום הקרח תחתיו גם נחרק. הוא רץ לגדה, שלף עץ איקליפטוס צעיר, ומיד חזר. שוכב, דוחף את הגזע אלי. אני מנסה לאחוז, הידיים מחליקות, כי הקרח התכסה שכבת קרח דק.
הגבר משך את העץ אליו, הפנה את הקצה הגס, דוחף אותו שוב וקורא:
תחזיקי בשורש! תתפסי בשורש!
אחזתי חזק. ואז הוא משך אותי החוצה כמו מושך גזע מתחת לאדמה. אני שוכבת על הקרח, הדמעות קופאות על פניי. אני רואה הגבר מתכופף אלי.
נו, שלומי טוב? שואל בשקט.
אני מהנהנת המילים חונקות.
ברוך השם, הוא אומר. לכי הביתה, אל תפחדי, לא תחלי.
מחתתי דמעות, התרוממתי בקושי. הבטתי אחורה, והגבר איננו. לאן נעלם? הנהר גלוי מכל כיוון. ראיתי איך הדייגים רצים אלי.
אחד הדייגים ליווה אותי עד הבית. התחלפתי לבגדים יבשים, שתיתי תה חם. מה אפשר לעשות? צריך לחזור לסידורים.
יצאתי שוב, חציתי את הגשר. מתקרבת למכולת והנה, ליד הדלת, אותה שכנה עומדת. מביטה בי כמו בבת־מתים, לוחשת תפילה.
את לא טבעת?
ולמה לא קראת לעזרה? עניתי בשאלה.
חשבתי שאם אתקרב, ניפול יחד, ולעולם לא אספיק להזעיק את הדייגים. אם תטבעי ככה נגזר עליך. בסוף לא טבעת. הכל נגמר בטוב.
אחי נשאר אצלי רק יום אחד, לא סיפרתי לו כלום. אחרי שעזב, סיירתי בכפר שאלתי אצל כולם לאן הגיע אתמול גבר זר. לא מהכפר ולא מוכר, לבוש מוזר, כאילו גלימה עם ברדס.
בכפר יש מעט בתים. גם אורחים מכירים בשמות. איש לא ראה גבר זר, רק אני.
נסעתי לכפר השכן, לבית הכנסת, להדליק נר תודה על הנס. ופתאום, נכנסתי ונדהמתי. מהתמונה שעל הקיר הביט אלי אותו גבר אליהו הנביא. נפלתי במקום. אחר כך דיברתי ארוכות עם רבי יעקב.
ככה זה, סיימה האישה ולא באמת חליתי. אפילו לא הצטננתי מאז אותו יום. תאמינו או לא.
