שרה, שחשדה כבר זמן רב שבעלה בוגד בה, שכרה חוקר פרטי. סימנים קטנים הפכו לגדולים פגישות עבודה תכופות מדי, שליחויות למחסן שנמשכו שעות, ניחוחות משונים שדבקו בו. שרה שתקה, צפתה, הדחיקה עד שגמלה בליבה לגלות מה מתרחש. החוקר הבטיח לה תוצאות תוך יומיים.
בבוקר קיבלה מסרון קצר וקר: כתובת בלבד, ללא הסבר. סעי מיד. זה חשוב. את מוכרחה לראות בעצמך.
שרה נסעה, הדרך נמשכה זמן רב מהרצליה, צללה אל תוך פרברים ואז לדרכים צדדיות, הלב דוהר מבעד לתיפוף הווינקר. השבילים הצטמקו, האספלט בלע אותם אל תוך צל עבות של אקליפטוסים, כביש שהפך לדרך עפר תלושה מהעולם הרגיל.
שרה דמיינה את ביתה של המאהבת בקצה שביל הבוטנים, אולי הרכב של בעלה סמוך לשער. החלה לחרוק את שיניה. אך מה שגילתה הדהד כצעקה דקה, חסרת פשר, של חלום רע.
בקרחת חורשה, בצד מטע זיתים נטש, עמדה צריף ישן עשוי בלוקים מכוסים טיח מתקלף. לא רכב, לא סימן לבן-אנוש. רוח חמה התנדנדה בנוף עם ניחוח חלודה ועובש.
הטלפון רעד בכף ידה. שרה זחלה הצידה, גיששה אל הדלת, שמישהו השאיר פתוחה כאילו בבהלה. צירה חרק באוויר סמיך. בפנים היה חשוך, קר. האור נשבר מעל ערימות קרטונים ואבק.
בקצה האולם רחשה פאה מעץ לא קשורה לרצפה. שרה קרבה והניחה יד רועדת; המשטח זז בלחישה.
מעבר לדלת הסתרה, חדרון דחוס ובו, על מזרון קרוע, ישבה אישה, כפותיה בשלשלות. עורה חיוור מקומית, שערה פרוע. עיניה פגשו את שרה מבעד לרעד.
את אשתו? לחשה ההיא, מילותיה נשזרות לעשן קר בלחץ.
לא היית צריכה לבוא. הוא אמר שאף פעם לא תגלי כלום.
שרה תלשה שאיפה.
מי? קולה התבקע כמו ענף יבש.
בעלך. פניה של השבויה פרחו מאליהן. הוא מחזיק אותי כאן כבר שבעה חודשים. חיפש חלופה.
ועכשיו שמה לב למגש שבמרחק יד קערה עם מרק עוף, עוד מתחמם. מישהו היה כאן אך לפני דקה.
ואז, בחלום המתעתע, שמעה צעדים מאחור צלליות כחולות מחיפות בכניסה, שמהר להן החוקר הפרטי שקרא למשטרה. רגע בקע והמציאות נמסה לתוך דופק כבוש בין יוצא דופן למוכר.
