מבחן למבוגרים
– נעה, למה את לא באה לחגוג איתנו את סיום הפרויקט? שאל בחיוך דביר, וממש קרץ לה.
– כי, חביבי, יש לי דייט הערב, היא ענתה במבוכה קלה.
– מה את אומרת! דביר נדהם. הוא הרי הכיר את נעה כבר חמש שנים, והיא תמיד הייתה אמא חד הורית, ולא נראה שחיפשה לה מישהו מוזר. או שאולי כן, והוא פשוט לא שם לב. טוב, אז לא נעכב אותך. שיהיה לך בהצלחה, אמר ועבר לדבר עם שאר העובדים. יאללה, יוצאים?
– ברור!
– נו, בואו כבר!
– בטח! ענו כולם, ויצאו יחד לקפה הקרוב.
דביר הלך לצידם וחייך, אבל בפנים היה לו דקירה של קנאה. על מה בעצם לקנא? בינו לבין נעה לא היה שום דבר חוץ מקשר חברי ועבודה.
״הכל פה מוזר,״ חשב לעצמו.
*
באותו ערב חזר הביתה מאוחר במיוחד. ישר הילדים קפצו עליו: ״אבאאאא!״. ואז יעל, אשתו, יצאה מהמטבח.
– דביר, סוף סוף!
היא חיבקה אותו ונישקה בלחי.
– היום הספקנו גם לטייל וגם לבנות ארמון חול בגינה. ואתה כל היום בעבודה.
– אני מפרנס, מלמל דביר. ויש לי את כל הזכות להישאר עד מאוחר אם צריך!
– נראה לך, יעל צחקה.
– ואל תתחילי לתחקר אותי, אמר עוד בטון חמוץ.
למה הוא עונה לה ככה? גם הוא לא ידע.
– נו, מישהו עקץ אותך? שאלה יעל וצחקה.
ועדיין, דביר הרגיש שהוא רק רוצה שכל מה שטוב בחיים שלה יתפוגג, שתהיה עגומה כמוהו.
– לא. סתם עייף. תחממי לי שניצל, ניסה להרגיע ולהישמע שגרתי, וכשיעל הלכה למטבח, דביר התיישב בכניסה, אוחז את הראש.
״מה נהיה ממני?״ נבהל.
*
אחרי כמה ימים זה שחרר ממנו, והוא הבין שזה סתם בסך הכל רצה שכל הצוות יבוא לחגוג, ונעצב מזה שנעה הבריזה.
עכשיו כבר התחיל פרויקט חדש, והוא היה שקוע עד הצוואר.
*
– נעה, תצטרכי להישאר היום, אמר לה באיזו ערב. אני צריך את הדוחות.
– סורי, היום אני אצל אמא שלי, הסבירה נעה. זה חשוב לי. מבטיחה לבוא מחר מוקדם לסיים הכל.
– טוב, הסכים דביר, גם אם לא היה מבסוט. מה יכול להיות יותר חשוב מהפרויקט?
– אמא שלך חולה? שאל.
– כן משהו כזה, נעה הסיטה עיניים.
– הבנתי, פה כבר לא התווכח. אמא חולה זה סיפור אחר.
רק שאז סיפרו לו במשרד שנעה סתם נתנה תירוץ.
– מה, היא לא נסעה לאמא? הופתע.
– נסעה, אבל עם הבחור החדש שלה, צחקה דנה מהצוות, הזמינה את דביר לחלון. תראה, הם יוצאים יחד.
הוא הציץ החוצה ראה את נעה מחייכת, ידה חבוקה ביד גבר צעיר, והם נוסעים יחד ברכב שלו.
ואז הקנאה חזרה, חזקה, בוערת כמעט.
״יא אללה. זה קורה באמת. היא באמת הכירה מישהו״
– טוב, הפעם השתדל להשמע ענייני. נגמרים בשש, כל אחד חופשי.
חזר לשולחן, מנסה להתרכז, אבל בפנים הכל רתח.
*
הזמן עבר. דביר נעשה חסר שקט מרגע לרגע, מנסה להבין מה עובר עליו.
בהתחלה זה היה רק אי נוחות ברגע ששמע את הקול שלה או ראה את השם שלה על המסך דופק הלב עלה, בדיוק כמו אז כשרק התחיל לצאת עם יעל.
״מה, אני עכשיו מתאהב?״ חשב. זה נשמע לו מצחיק ומפחיד.
ניסה להתעלם מזה. הרי הוא בן ארבעים, יש לו אישה ושני ילדים. פעם אהב את יעל. עכשיו כבר לא יש ביניהם כבוד, ידידות, אבל האש של פעם נעלמה. ואולי ככה זה אצל כולם
אבל התחושות התגברו. שם לב שליד נעה הוא מזדקף, מחפש את מבטה, מתחיל שיחה על כלום, שואל לדעתה, וחוזר אחר כך למחשבות על כל מילה, כאילו מסתתר שם משהו עמוק.
פתאום קפץ לו לראש: ״מה אם היינו נפגשים קודם, לפני שהיו הילדים?״.
והוא נבהל כי ידע שהתשובה היא: כן. היה מחפש תירוץ, סיבה לעזוב הכול הבית, השגרה בשביל הסיכוי להיות איתה.
ואז שטף אותו אשם. ככה, בעוצמה. מביט בתמונה שצילמו בחוף ים, כל המשפחה כולם מחייכים, וגם הוא. אז למה זה מרגיש כאילו חי את החיים של מישהו אחר?
לא הבין למה דווקא הרי עכשיו, דווקא נעה, למה אי אפשר להפסיק לחשוב עליה.
הרגיש שהכול קורס בפנים. לא רוצה לבגוד. לא רוצה לאבד את המשפחה. אבל גם לא מצליח להפסיק להרגיש.
*
בוקר אחד קם מוקדם. היה עוד חושך, רק קרן אור חדרה מהתריסים.
שכב במיטה, מסתכל בתקרה ונעה לא יצאה לו מהראש. לא לרגע. גם עכשיו, בכל החמימות והביטחון, הרגיש אותה בתוכו, כמו קוץ קטן שאי אפשר להפסיק להרגיש.
נזכר באתמול שוב הלכה מוקדם, שוב עם ההוא. כל פעם שהיא הולכת, הלב שלו מתכווץ.
״אני הולך לאבד את עצמי״, חשב. ״אם אני לא עוצר עכשיו הכול יתמוטט. לאט, אבל יקרה. אהפוך אדיש, כועס, זר לילדים, זר ליעל, אפילו לעצמי. אשנא את מה שאהיה ואז כבר יהיה מאוחר״.
הוא קם, עשה לעצמו קפה, עמד מול החלון, הסתכל על הרחוב השקט, על הגשם השקוף, והבין מה עליו לעשות.
*
– מה זאת אומרת אתה עובר למחלקה אחרת? כולם התאספו סביבו, אפילו נעה.
– זה מה שקרה. חסר להם מישהו שם, ואני הולך לעזור, אמר.
– זה זמני, נכון?
– ברור שזמני, דביר הנהן, גם אם ידע שבישראל אין דבר קבוע כמו זמני.
הוא כבר שקל להתפטר לגמרי, אבל זה היה לגמרי לא חכם מקום טוב, משכורת יפה, עתיד בטוח.
אז ביקש להעביר אותו, לפחות לכמה חודשים יביא לו שקט.
רק ככה יצא מהלולאה האינסופית הזאת שבה כל מילה וחיוך של נעה טלטלה אותו.
ידע שהוא לא רוצה לאבד הכול בגלל רגש. לא רצה להיות אחד שאומר: ״אני רק בן אדם״.
הכאב יחלוף, הוא האמין.
בערב סיפר ליעל:
– אני רוצה להיות יותר בבית. לבלות יותר עם הילדים ועםך.
יעל הביטה בו מופתעת.
– באמת?
– כן. מרגיש שאני מפספס. אתכם, אותך.
יעל לא ענתה, רק חייכה אליו באושר והלב שלו התכווץ מהתרגשות.
התחיל לקחת את הילדים לפארק, לטיולים, להוציא אותם מהגן, להיות פעיל בהצגות בית ספר שעד עכשיו רק התחמק מהן. דיבר עם יעל לא רק על קניות וחשבונות, גם על תחושות, על היום שעבר עליו, על מה שמפריע.
למד לשאול גם על החיים שלה.
לפעמים תהה: ״למה לא עשיתי את זה קודם? מה, זה כזה סבל? זה להכיר מחדש את מי שלידי״.
עדיין חשב על נעה, אבל פחות, ולבסוף כל פעם שפגש אותה במשרד הרגיש רק זיק קטן של זיכרון, לא כאב, לא צביטה.
*
– דביר! דביר!
היה בדרך לקנות צעצועים לילדים בקניון, ופתאום שמע את שמה.
הסתובב ראה את נעה.
– דביר! איפה נעלמת? חיכינו שתחזור, כל המחלקה! שכחת אותנו לגמרי, כבר שנה!
דביר חייך. שמח לראות אותה, אבל הלב שלו היה רגוע הפעם.
– היי, נעה. איזה כיף לראות אותך!
– מה שלומך? שאלה.
– הכול טוב. בעצם אפילו נהדר, הופתע לגלות שזו אמת.
– למה לא חזרת אלינו? היית אחלה בוס.
– רציתי שינויים, ענה. ואת?
– אני? היא חייכה חיוך גדול. התחתנתי. הוא מדהים. אמיתי. הבת שלי אוהבת אותו.
דביר הנהן. לא קינא. רק תחושת הפתעה קלילה, כאילו הוא פוגש חבר מהעבר שנעשה מישהו אחר לגמרי.
– שמח בשבילך, אמר מכל הלב.
עמדו עוד רגע, דיברו על החברה והחיים, ואף אחד לא הציע להמשיך לקפה. שניהם הבינו: זה נגמר, או אולי משהו חדש אבל בכלל לא אחד עם השני.
אחר כך המשיך דביר הלאה קנה מתנה, יצא מהקניון, נכנס לאוטו, ורק אז שם לב: הוא כבר לא חושב עליה כך. לא כואב, לא רועד, לא רוצה לברוח ולפתוח התחלה חדשה.
הסתכל קדימה רמזור, אנשים, ילדים עם הורים ביד.
ופתאום הרגיש, לראשונה מזה שנים, שהוא בדיוק במקום שבו הוא אמור להיות לא בסיפור אגדה, אלא בחיים האמיתיים, המורכבים, אבל שלו באמת.
*
נעה ויעל עמדו זו לצד זו בחדר כושר ליד המסילה כבר זמן רב נפגשות שם, והולכות לאותם שיעורים.
– נו, איך היה הפגישה שלכם? שאלה יעל.
נעה משכה בכתפיה.
– כלום. פשוט איחל לי אושר, וזהו. ניצחת, חייכה. בעלך באמת בן אדם נדיר.
– ברור שאני יודעת, חייכה יעל וקרצה לה בחברות אמיתית.
