“אנחנו בתחנה, יש לך חצי שעה להזמין לי ולילדים מונית יוקרתית!” – דרשה קרובת המשפחה — “את בכלל אחותי או סתם עוברת אורח? לא מתביישת להתנהג ככה מול הילדים? באמת קשה לך לקנות משהו לאחיינים שלך? למה אני בכלל צריכה לבקש? את צריכה להציע ולעזור בכסף! הרי לא הצלחת להביא ילדים לעולם, וספק אם תביאי! ואני – אמא חד הורית!” – אנג’לה ירתה במילותיה לעבר נדיה כמו חיצים, כל אחת פוגעת ומפלסת דרך לגבולות האישיים שלה. נדיה מעולם לא נחשבה לבת המועדפת במשפחה. אמא שלה ילדה אותה ללא נישואים, וכשהתחתנה, פתאום נדיה הפריעה לכולם. אבא החורג כל הזמן התחנן על כל פירור, ואמא הוציאה עליה את תסכולה על כך שנאלצה להתחתן עם הראשון שנקרה בדרכה, רק שלא להישאר חד הורית. לידתה של האחות הקטנה סוף סוף נתנה לנדיה תחושת תכלית – ההורים החליטו שהבת הגדולה תהיה המטפלת של הקטנה. כל זמנה של נדיה עבר עם אחותה. להאכיל, לשעשע ולפתח אותה, למרות שהיה לה חיים, שיעורים וחוגים. אם לא הספיקה להלביש או להאכיל את אנג’לה בזמן, לא הרשו לה לצאת עם חברים או ללכת ליום הולדת. כשבגרה, גם אנג’לה התייחסה לנדיה כאל משרתת, כפי שלמדו ההורים. בגיל שמונה-עשרה, אחרי שסיימה תיכון, החליטה נדיה לשנות את כל חייה. בחרה ללמוד באוניברסיטה הכי רחוקה מהבית, ארזה מזוודות ועזבה עם כוונה לא לשוב. במשך עשר שנים כמעט שלא התעניינה בהוריה ובאחותה – הם התקשרו רק כשביקשו כסף, שלעולם לא הוחזר. לבקר בבית לא רצתה, אבל ידעה שאחותה ילדה בגיל שבע-עשרה והתחתנה בגיל שמונה-עשרה, רק כדי שבעלה לא יגויס לצבא. במקרה נולדו תאומים, אך האב הטרי לא עמד בעומס וברח, כשהוא דורש גירושים מהירים. מאז החלו ההורים להתקשר תדיר, כי בניגוד לאחותה, נדיה הצליחה – למדה, עבדה, התקדמה, רכשה דירה קטנה. ההורים ניצלו זאת ובכל שבוע דרשו עוד הלוואה, שכללה תמיד את הצרכים של ילדי אנג’לה. — “נדיה, הסוודר של פולינה נקרע, תשלחי 500 ש”ח דחוף – אין לה במה ללכת לגן!” — “נדיה, לתאומים יש יום הולדת – את אחראית על המתנה, 1000 ש”ח.” — “נדיה, פיטרו את אנג’לה. עכשיו את תשלמי על הגן של התאומים ועל החוג של פולינה!” כל בקשה נשמעה כמו פקודה – בלי לשאול אם יש לה כסף, או איך היא מסתדרת. לא עניין את אמה איך הולך לה, מבחינתה נדיה פשוט הצליחה ולכן חייבת לעזור הרבה יותר. בגלל תחושת האשמה שנשתלה בה מילדות, נדיה לא הצליחה לסרב. אחרי כל שיחה, הייתה בודקת שוב את הכסף, ומוותרת על משהו בשביל המשפחה. חיי האהבה שלה היו דלים משל אנג’לה, אבל גם לה היה ניסיון כואב – אחרי שגילתה שאינה יכולה ללדת, בן זוגה נפרד ממנה רגע לפני החתונה. אמה רק הוסיפה שמן למדורה: — “נדיה – עקרה… איזה מזל שיש לנו את אנג’לה והנכדים.” אחרי זה לא נחו עליה לרגע. יום אחד החליטה אנג’לה להראות מי באמת האחות האכפתית: בשבת בבוקר, נדיה שמעה צלצול בדלת: — “נדיה, מה קורה איתך? את מצפה שאסע באוטובוס עם ילדים? תזמיני מונית, ושלא תהיה זולה! הילדים סובלים מזיהום! — “שלום. איפה את? ולמה אני צריכה להזמין לך מונית?” — “אמא לא סיפרה לך? אני עוברת אלייך. אין לי מה לחפש בעיירה הזאת. אני בתחנה, יש לך חצי שעה להזמין לנו מונית. ביי.” בערב כבר חילקה אנג’לה פקודות: — “מחר תדאגי לי לעבודה אצלך – עם שכר טוב, בלי לחץ, עם בחורים צעירים בצוות. בשביל התאומים – מיטת קומותיים, ולא ספה! הלילה אשן במיטה שלך עם הבנים, את ופולינה תסתדרו על הספה. ותתחילי לקנות לילדים בגדים טובים, שלא אצטרך להתבייש!” נדיה הבינה שהיא לא יודעת למה היא עדיין לא זרקה אותה החוצה. למה לא הגנה על עצמה? מה גרם לה להבליג? פתאום התעוררה בה החלטיות: — “היום תישנו אצלי, מחר בבוקר אחזיר אותך לתחנה. אני לא מממנת אותך ואת הילדים שלך יותר! תסתדרי לבד! עשיתי מספיק – סיימתי להחזיק אתכם. אם את לא עוזבת על הבוקר – אני מזמינה משטרה, ולא אכפת לי שיש ילדים! אגב, את וכולם ישנים על הספה – אני לא מוותרת על הנוחות שלי!” אנג’לה נדהמה וניסתה להתלונן לאמא, אבל נדיה לא ויתרה. בבוקר פשוט נתנה לה קצת כסף למונית ולרכבת וסגרה את הדלת – “זה נגמר. החיים שלי לא מתחילים ונגמרים בכם.” נדיה בכתה מאחורי הדלת, אך הרגישה שמאז היא סוף סוף נושמת. אחרי שנתיים הכירה בן זוג, התחתנה, אימצה שני ילדים, והתחילה לחיות באושר אמיתי.

Life Lessons

אנחנו בתחנת רכבת, יש לך חצי שעה להזמין לי ולילדים מונית יוקרתית! כך דרשה קרובת משפחתי.
יעל, את אחותי או סתם מישהי שעוברת בדרך? לא מתביישת להתנהג ככה ועוד מול הילדים? באמת קשה לך לקנות משהו לבגדים לאחיינים שלך? למה בכלל אני צריכה לבקש שתביאי להם משהו? את בעצמך צריכה להציע! גם לעזור לי בכסף! את הרי לא הצלחת ללדת, ובטח גם לא תלדי! ואני אני אם חד-הורית! דנה ירתה לכל עבר, כל מילה כמו מחט מכוונת, חותכת עמוק לגבולותיי.

תמיד ידעתי, במשפחה הייתי הילדה הפחות מועדפת. אמא שלי ילדה אותי לפני שהתחתנה, וברגע שנישאה פתאום הפכתי למעמסה. אבא החורג היה מקניט אותי בכל הזדמנות, ואמא כעסה, כי נאלצה להתחתן עם הראשון שהסכים, רק כדי לא להישאר חד-הורית. עם לידת דנה, אחותי הקטנה, סוף סוף הייתה לי “משמעות”: ייעוד חיי הפך להיות טיפול באחותי.

כל הזמן הייתי חייבת להעסיק, להאכיל, לשחק ולפתח את דנה, למרות שהייתי ילדה בעצמי, עם שיעורים וחברים. לא הספקתי להאכיל או להלביש אותה לא יצאתי החוצה עם החברות, לא הלכתי ימי הולדת. כשדנה גדלה, היא גם החלה לראות בי סתם עוזרת אישית, ממש כמו ההורים.

בגיל שמונה-עשרה, אחרי סיום תיכון, הבנתי שאני חייבת לשנות את חיי. בחרתי בלימודים הכי רחוקים מתל אביב, ארזתי מזוודה ונשבעתי לא לחזור. עשר שנים עברו. לא ממש עניין אותי איך אמא, אבא ודנה מתמודדים. הם כמעט ולא התקשרו וברוב הפעמים שביקשו ממני משהו, זו הייתה בקשת עזרה כספית, שלא חזרה אליי לעולם.

לבקר אותם? לא רציתי. אבל ידעתי שדנה ילדה בגיל שבע-עשרה, נישאה בגיל שמונה-עשרה, ובהריון ידיוני ללדת עוד ילד שיהיה “תירוץ” שבעלה לא יגוייס למילואים. במקרה גם נולדו תאומים. במהרה בעלה הבין שהורות מוקדמת לא בשבילו ועזב, דורש גט.

מאז החלו להתקשר אליי לעיתים תכופות: בניגוד לאחותי, אני הספקתי ללמוד, למצוא עבודה קבועה והתחלתי בקריירה, בעבודה בחברת היי-טק בתל אביב. לאט-לאט השתכרתי יותר, אפילו לקחתי משכנתא קטנה וקניתי דירה משלי ברחובות.

כמובן, זה לא מנע מהוריי להתקשר אליי כמעט פעם בשבוע, לבקש עזרה בעיקר עבור הילדים של דנה:
יעל, לאסף נקרעה המעיל, תעבירי 500 ש”ח דחוף, שלא ילך מחר לגן בלי בגד חם!
יעל, התאומים צריכים מתנות ליומולדת. דנה מצאה משהו מתאים, את צריכה להעביר 1,000 ש”ח!
יעל! לדנה שוב אין עבודה. לא מבינים כאן לאמא לשלושה קשה למצוא זמן לעבוד. אז מעכשיו את מממנת את הגן שלהם ואת ההכנה של אסף לכיתה א’!

כל פעם שזה קרה, התחושה הייתה של פקודה ולא של בקשה. אף אחד לא שאל אם אני יכולה, או אם יש לי כסף בכלל. אמא אף פעם לא שאלה לשלומי, מניחה שאני “סוחבת יופי” רק כי התרחקתי מהם. להצלחותיי לא היה שום ערך בעיניה מבחינתה הייתי חייבת להשקיע עוד ועוד בשבילם.

גם אחרי שנים לא הצלחתי למגר את ייסורי המצפון שטיפחו בי מהילדות. לסרב לאמא? פשוט היה לי קשה מידי. בכל פעם, הייתי נושמת עמוק, פותחת שוב את החשבון, בודקת איזה הוצאה אוכל לדחות החודש.

בחיי האישיים, לא היה לי הרבה להתרברב אבל גם לי הייתה “הצלחה” בנישואין שהתבטלה; בתחילת הדרך, מיד אחרי שמצאתי עבודה, הכרתי את יואב במשרד. בסופו של דבר נסענו להכיר הורים, תכננו חתונה ואז התברר שלא אוכל להביא ילדים לעולם. יואב לא רצה אישה עקרה ועזב. את הכאב הזה התמודדתי לבד. סיפרתי לאמא רק אחרי שנתיים. ומאז זה נשמע בשיחות, כעוד תקלה שמציינים על הדרך.

עקרה יצאת, יעל! איזה מזל שלפחות דנה נתנה לי נכדים… אמא נהגה להגיד. לעתים תקופה השאירו אותי בשקט, אבל אז דנה החליטה להדגים לי “אחותיות” אמיתית. יום אחד, בבוקר של שבת נדירה שבה לא עבדתי, שמעתי צלצול בדלת.

יעל, איפה את? את מצפה שאני אסע באוטובוס עם שלושה ילדים? מהר תזמיני לנו מונית! ותדאגי שזה לא יהיה משהו זול! הילדים לא סובלים ריח סיגריות מהמונית! דנה הציבה דרישות.

שלום, איפה את בכלל? ולמה אני צריכה להזמין לך מונית? ניסיתי להבין.

אמא לא סיפרה לך? החלטתי לעבור אלייך. אין מה לחפש בבאר שבע הזאת! אגיד לך, אני בתחנה המרכזית, יש לך חצי שעה לתאם מונית לילדים ולי. ניתקה.

עמדתי בהלם דקה. בקושי התרחקתי שעתיים נסיעה, ובכל זאת לא הצלחתי לברוח מאחותי החצופה.

בערב דנה כבר חילקה פקודות:
מחר תמצאי לי עבודה אצלך במשרד. אבל משהו קל, עם משכורת טובה ובלי לחץ, כן? חשוב לי גם שיהיו שם רווקים צעירים, ובכל קריאת חירום לשחרר אותי מוקדם. לתאומים תקני מיטת קומותיים לא הגיוני שכולנו נדחס בסלון! הלילה אני ישנה במיטה שלך עם הילדים שלי, ואת תסתפקי בספה בסלון עם אסף. וחובה לקנות לילדים בגדים חדשים לחורף! שלא יצחקו עליהם בבית ספר! לא מתאים לי לקרוא לי גרושה אומללה.

הקשבתי ונשברתי. למה עוד לא זרקתי אותה מהבית? למה אני מוכנה לספוג את כל זה? איך אפשר בכלל לתת לה לדרוך עליי שוב ושוב? הרגשתי כעס אמיתי על עצמי, על ההורים, על חוסר הצדק. קמתי פתאום, סימנתי לה לשתוק, ואמרתי:
היום תישני כאן, מחר בבוקר מחזירה אותך לתחנה ואת חוזרת להורים! לא מממנת אותך ולא את ילדייך! עשיתי מספיק. תסתדרי לבד, בעצמך. אין לי יותר חובות אליך או למשפחה. אם מחר את כאן אני מזמינה משטרה, לא אכפת לי שיש ילדים. הם הילדים שלך את אחראית. ולגבי שינה: את בלילה עם כולם על הספה אני בחדר שלי, אוהבת נוחות.

דיברתי בתקיפות ודנה נאלמה דום. ניסתה להתלונן, צעקה לאמא, אבל הפעם לא הגבתי. בבוקר לא הסעתי אותה, פשוט שמתי לה שטרות על השולחן שתקח מונית ותחזור לדרום.

בזה סיימנו. את הדרך אליי תשכחי. יש לי חיים, והם לא כוללים את הדרישות והבעיות שלך, אמרתי בנעילה, תוך שאני סוגרת אחריה את הדלת.

בכיתי לא מעט אחרי שהלכה, הרהרתי, שקלתי. בפעם הראשונה הבנתי עשיתי את הדבר הנכון. אחרת, הייתי נשארת בלי חיים, מרצה ומתרוקנת בשביל אחרים שלא באמת דואגים לי.

מהרגע הזה נשמתי סוף סוף. אחר כך, הכרתי את עידן. אחרי שנתיים התחתנו. אימצנו שני ילדים והפכנו למשפחה מאושרת.

הלקח שלי? הגיע הזמן להפסיק להרגיש אשם בגלל משפחה שאינה מכבדת אותך. רק כשאתה דואג לעצמך אתה באמת מסוגל לתת אהבה לאחרים.

Rate article
Add a comment

fourteen + 2 =