הבת שלי הפסיקה לדבר איתי לפני שנה שלמה. היא עזבה את הבית כדי לגור עם גבר שבדיוק מכירה כזה שאני ממש לא הסכמתי לקבל. הרי אני מכירה אותו, את כל הטריקים שלו: לא יציב, מצב הרוח שלו משתנה יותר מהר מהתחזית של מזג האוויר, תמיד יש לו תירוץ למה הוא לא עובד. אבל היא הרי הייתה “מאוהבת”, ובטון אולימפי הסבירה לי שאני פשוט “לא מבינה אותה”, ושאיתו החיים שלה יהיו “אחרים”. זה היה השיח האחרון שלנו, לפני שיצאה איתו ממפתן הדלת בלי להישיר אלי מבט. הוא חסם אותי בכל מקום אפשרי ולא נתן לי אפילו להיפרד.
בחודשים הראשונים עוד שמעתי מהשכנה שהיא מעלה תמונות: היא מחובקת איתו, חיוך מרוח, כותבת שמצאה “סוף סוף בית”. הלב שלי התכווץ, אבל שתקתי. ידעתי שהמציאות במערכת היחסים הזו תתגלה, זה עניין של זמן. ואז, בום התמונות נעלמו. כבר לא מאופרת כאילו צילומים לסטורי, לא מסעדות, אפילו לא טיולים. יום אחד ראיתי פוסט שבו היא מפרסמת למכירה בגדים ורהיטים ואז כבר היה לי ברור שמשהו לא תקין.
לפני שבועיים פתאום הטלפון צלצל. ראיתי את השם שלה כמעט נחנקתי. עניתי בקול רועד, כי הייתי בטוחה שתחזור על הדיונים מהעבר, ש”אני דוחפת לה לחיים”. אבל לא. היא בכתה. אמרה לי שהוא זרק אותה מהבית, ומה ששבר אותי באמת היה המשפט:
“אמא אין לי לאן ללכת.”
שאלתי אותה למה לא באה קודם, למה שנה שלמה של שתיקה. היא סיפרה שהתביישה, שהיא פחדה להודות שצדקתי, שהקשר הזה לא מה שהיא דמיינה לעצמה. “לא רוצה להישאר לבד בחנוכה,” היא בכתה, ובאותו רגע הצטמררתי. נזכרתי בכל החנוכות שלנו בכל השירים, כל הסופגניות, כשהיינו מנקות את הפתיתים מהמפה. להבין שהיא חיה כל כך רחוק מהחלומות שהיו לה שבר לי את הלב.
באותו ערב היא חזרה הביתה עם מזוודה קטנה, עיניים כבויות כאילו טיפסה ברגל למצדה וחזרה. לא חיבקתי אותה מיד לא כי לא רציתי, פשוט לא ידעתי אם היא בשלה. היא בעצמה הסתערה עליי בחיבוק ואמרה בלחש:
“אמא, סליחה. לא רוצה להיות לבד בחנוכה.”
זה היה חיבוק שנשמר שנה שלמה בעליית הגג של הלב. הושבתי אותה, הכנתי לה מרק חם, ונתתי לה לדבר הייתה לה כזו הצפה של מילים, כאילו פתאום שיחררה סיר לחץ.
סיפרה לי שהוא בדק לה את הטלפון, גרם לה להיות חסרת ביטחון, אמר לה שבלעדיו אף אחד לא יאהב אותה. הודתה שכמה פעמים רצתה להתקשר, אבל הגאווה עצרה אותה. אמרה:
“אם הייתי מתקשרת, זה כאילו להודות שנכשלתי.”
עניתי לה שזה לא כישלון לחזור הביתה כישלון זה להישאר במקום שמרסק אותך. והיא בכתה כמו ילדה קטנה.
היום היא כאן, סוף סוף ישנה לילה שלם בשקט. אין לי מושג לאן זה יתגלגל האם תחזור אליו, או אולי תבין שמגיע לה משהו הרבה יותר טוב.
אני יודעת רק דבר אחד: בחנוכה הזה היא לא לבד.
כי מה עוד אפשר לעשות אם את אמא?
