הענקתי לכלתי את טבעת המשפחה, ואחרי שבוע לגמרי במקרה ראיתי אותה בחלון חלפנות
תשמרי עליה, ילדתי, היא לא סתם זהב יש בה את כל תולדות המשפחה שלנו, אמרה מרים ברק בעדינות, כאילו מוסרת תליון קריסטל, והגישה את הקופסה המרופדת לידיה של הכלה שלה. זו טבעת של הסבתא רבתא שלך. עברה מלחמות, רעב, בריחה מתל אביב לטבריה. אמא סיפרה שב-1946 הציעו לסבתא שק של קמח תמורתה, אבל היא לא הסכימה. שמרה עליה כמו על אור בעיניים. אמרה: אסור למכור זיכרון בשביל פרנסה, רעב עובר הזיכרון נשאר.
נועה, אישה צעירה עם לק מושלם ותסרוקת שעומדת איתנה גם ברוח השרבית, פתחה את הקופסה. תחת הנברשת זהר ברמיזה רובין גדול מוקף בזהב בסלסול ישן. הטבעת הייתה כבדה, לא דומה לחישוקים הדקיקים שהנוער של תל אביב עונד היום.
וואו, איזו… כבדה, אמרה נועה, מסובבת את המתנה בין אצבעותיה. לא עושים היום דברים כאלה. רטרו.
זה לא רטרו, העיר לה דביר, בנה של מרים, שישב לצד השולחן, שבע לאחר קערת קוסקוס מהביל, וחייך לנשים. אימא, את בטוחה? תמיד אמרת שהיא חייבת להישאר במשפחה.
ונועה היא עכשיו המשפחה, חייכה מרים בחום, אף שעל הלב קדרו עננים. ההחלטה לא באה לה בקלות: הטבעת הייתה קמע בעבורה, הגשר אל הדורות שחמצו. אבל היא ראתה כמה דביר אוהב את האישה הזאת, כמה הוא משתדל בשבילה. והחליטה: אות קבלת פנים, שיהיה ברור שהיא אחת משלנו באמת. שלוש שנים אתם ביחד, הגיע הזמן. אני רוצה שתשמור לכם על הבית בדיוק כפי ששמרה על הנישואים של הורי.
נועה מדדה את הטבעת. היא ישבה ברווח על האצבע ולא החזיקה טוב.
יפה, אמרה, אבל מרים חיפשה לשווא את ההתרגשות בקולה. היה שם רק נימוס. תודה, מרים. אני אשמור עליה. כנראה אצטרך להקטין, כדי לא לאבד בדרך.
רק תזהרי עם הצורף, מיהרה מרים. הזהב שם טהור, ישר מהתקופה הבריטית. הצורפים אומרים שקשה לעבוד עם זה, זה רך. ואל תיגעי באבן. הכי טוב תענדי על האצבע האמצעית.
טוב, נבדוק, נועה סגרה את הקופסה והניחה אותה ליד התיק. דביר, צריך לזוז, מחר קמים מוקדם. החזר של הלוואת הרכב, חייבים להספיק לבנק לפני העבודה.
מרים ליוותה אותם, נשארה הרבה זמן בחלון, מביטה ברכב החדש שלהם מחליק אל תוך הרחוב הלילי של פתח תקווה. בפנים התפשטה ריקנות הרגישה כאילו חלק מהכוח שלה עזב יחד עם הטבעת. אבל דחקה מחשבות רעות. העתיד לפניהם. לכל דור הטעם שלו. בסוף זיכרון משפחתי חזק מכול.
שבוע חלף בלי משים, שגרה מלאה: מרים, על אף הפנסיה, לא אהבה לשבת בבית. פעם רפואה, פעם קניות בשוק מחנה יהודה, פעם הליכה עם השכנות בפארק. העיר הגדולה לא משאירה זמן לעצירה.
אותו יום שלישי, מזג האוויר התהפך. שמים עופרת, טיפות עקשניות. מרים חזרה מבית המרקחת, חתכה דרך סמטה עם חנויות קטנות תיקונים, דואר, חנות יד שנייה.
הלכה והביטה רק ברגליים שלא תדרך בשלולית, ואז פתאום הבזיקה מהשלט: “חלפנות. זהב. חפצים. 24/7.” חלון ראווה מואר, מבטיח כסף מהיר. מרים בדרך כלל נגעלה ממקומות כאלה, נדמה לה שהם מסריחים מצרות של אחרים. אבל הפעם משהו עצר אותה.
המבט שלה רפרף על טלפונים וניידים, ואז עבר למדף עם תכשיטים שרשראות דקות, מני טבעות סיפורי לב שנשברו. ואז, הלב שלה דילג פעימה.
שמה חיכה לה הטבעת.
אי אפשר לטעות. רובין כהה שזרח בדממה מבעד לזכוכית משוריינת. עיטור הזהב עלי זהב סביב האבן, וחריטה קטנה בפנים הטבעת, שרק היא ידעה עליה.
אין מצב… לחשה מרים, יד על הלב. אלוהים, זה לא ייתכן.
הרגליים התקפלו. אולי היא מדמיינת? אולי זו טבעת דומה? עושים היום חיקויים…
היא דחפה את הדלת ונכנסה. הריח היה תערובת של אבק ומטהר אוויר זול. מאחורי הדלפק, מופרד בזכוכית משוריינת, ישב בחור אדיש ונעץ מבט במסכו.
שלום, קולה רעד והיא כעסה על כך.
הוא הרים עיניים עייפות.
כן, לקנות, למכור, מה העניין?
אני… אשמח לראות את הטבעת, שם, עם הרובין.
הבחור נאנח, משדר שהפריעו לו בעניינים קם, שלף את המעמד והניח בלשונית זזה.
וינטג’, מלמל, מניח אותה מולה. 14 קארט, אבן טבעית, כבר בדקנו. המחיר כתוב.
מרים אחזה בטבעת בידיים רועדות. התחושה המוכרת ומרקם הזהב לא השאירו ספק. הנה החריטה המוכרת, החותמת הישנה, כמו נשחקה מהשנים, ובכל זאת יודעת אותה מגיל שש.
זו טבעתה. שהעניקה לנועה לפני שבוע.
העולם השחיר. גרונה נשנק. איך? איך זה ייתכן? רק שבוע! סבתא רעבה בשעתה, לא מכרה. והם… חיים בשפע.
כמה? לחשה.
תשעת אלפים שקל, ענה בלא אכפתיות. זה מחיר מתכת וקצת על האבן. פריט מיוחד, קשה למכור.
תשעת אלפים. על זה הם קבעו את ערך המשפחה. מרים ידעה שבחנות עתיקות זה שווה פי שלושה. פה, רק מתכת.
אני קונה, אמרה נחרצות.
תעודת זהות? העיר אותו פתאום.
יש. וגם אשראי.
אלה היו חסכונותיה לקבורה שיום אחד יבוא. אבל יום כהה הגיע, רק לא כפי שתיארה. בזמן שהבחור טיפל בניירת, אחזה בדלפק שלא תתמוטט. אולי קרה משהו לילדים? צרה? למה לא ביקשו? כן נתתי הכול, למה ככה? בסתר, כמו גנבים.
כשהלכה משם, הטבעת עמוק בתיק, הרגישה לא שמחה אלא חרוכה. הגשם התחזק לאורך דרכה הביתה. היא לא חשה בטיפות.
להתקשר עכשיו? לצעוק? זה קל מדי. ימציאו תירוצים, ישקרו. היא צריכה לראות להם בפנים.
מרים חיכתה. יומיים לא יצאה, טוענת ללחץ דם. שוטפת רתיחה בתה עם טבעת על השולחן, מתנצלת בפניה.
בשישי התקשרה לדביר.
דביר, חיים שלי. התגעגעתי. אולי תבואו לארוחת שבת? אכין מרק קובה, עוגה עם כרוב כמו שאתה אוהב.
בטח, אמא! קולו מלא שמחה. נבוא כולנו. בסביבות שתיים, מתאים?
אשמח, מותק.
בלילה לא עצמדה עין. דיברה עם עצמה, ניסתה ניסוחים, הכל קטן מול הבגידה. ואולי הוא לא ידע בכלל?
הגיעו בזמן, חיוכים, פרחים, עוגה. נועה בשמלה חדשה, מפזרת מלל נעים על החום, מצב הפקקים, מבצעי סוף עונה. חיבוק, נשיקה מרגישה בקצה גבול.
איזה ריח נהדר! פיזרה נועה מחמאות. גאון את במטבח. אין זמן לבשל אצלנו, רק וולט וטלפונים…
ישבו לאכול, שיחה קלילה: השכ”ד, מחירי דלק, שיפוצים. מרים הגישה לדביר תוספת קטנה, תה, עיניה בזווית אחת מביטות בטבעות על ידה של נועה.
היו שם חישוקים עכשוויים, זולים. הטבעת איננה.
נועה, פנתה מרים כשעברו לקפה. למה את לא עונדת את הטבעת? שנתתי לך. לא התאימה לשמלה?
נועה קפאה רגע, כוס בידה. דביר עצר את טעימת העוגה, מביט אליה.
או, מרים, שמתי אותה בקופסת תכשיטים. אמרתי, קצת גדולה לי. אולי נפנה לשען, אבל תקועים בעבודה. דביר עובד כל ערב, גם אני…
נכון, אמא, גימגם דביר. שומרים עליה טוב, אל תדאגי. בקופסה, לא זזה.
בקופסה, חזרה. בבית.
בטח, הפכה עוקצנית, איפה עוד? זה רק חפץ, אל תעשי מזה עניין.
מרים קמה לאיטה, שלפה את הקופסה הישנה מהויטרינה וחזרה לשולחן.
חדר השתתק. רק תקתוק השעון.
שמה את הקופסא מול נועה, פותחת אותה.
הרובין ניצוץ של דם.
פניה של נועה האדימו, ואחר כך הלבינו. פיה נפער, שותקת. דביר נחנק, עיניו הרחיקו כשראה רוח רפאים.
זה… גמגם דביר. מאיפה, אמא?
מחלפנות ברחוב הרצל, ענתה. פתאום הרגישה שלווה, כאילו סערה ישנה הותירה קרקע חרוכה. עברתי במקרה. חיכה לי. תשעת אלפים שקל. ערך הזיכרון, ככה.
נועה הורידה מבט.
רצינו להחזיר אותה, גמגמה. מהמשכורת הבאה…
באמת? ואם היו מוכרים אותה? מפרקים? נשברה מרים. מבינים מה עשיתם?
די עם הדרמה! נשברה נועה. עיניה הזדגגו כעס. זו רק טבעת! עתיקה, לא אופנתית! היינו צריכים כסף בדחיפות! האוטו, ההלוואה, קיצצו לדביר במשכורת! לא רצינו לבקש ממך היית שוב מטיפה שנכשלנו.
נועה, מספיק, לחש דביר. אבל היא צעקה.
נגיד לך! יושבת על הזהב שלך כמו דרקון! ואנחנו מי יחשוב עלינו? רק רצינו להשאיר אותה קצת, אחר כך נקנה חזרה. אף אחד לא היה יודע!
אף אחד, חזרה מרים, העיקר שלא נדע. ומה עם אמת? ומה עם אמון?
האנשים זה מה שחשוב! צעקה. לא תכשיטים! נמכור חפץ, מה יקרה?
מרים פנתה אל בנה.
דביר, ידעת?
הניד ראשו לאט.
סליחה, אמא. באמת נזקקנו. נועה הציעה… אני לא הסכמתי, אבל…
אבל שתקת, חתכה. כי זה קל. כי הנה הסכמת. כי חוב לא משולם בזיכרון סבתא.
היא לקחה את הקופסה, אחזה בה.
תקשיבו, קולה נהיה קשה. אולי אני ישנה, לא מבינה. אבל מה שעשיתם לא עושה בן משפחה אמיתי. בן משפחה לא מוכר זיכרון על משכנתה. תלכו, אני רוצה להיות לבד.
אמא, אל תגזימי, התנפל דביר, ניסה להחזיק זרועה. טעינו, סליחה. משפחה, נכון? נסתדר.
בני משפחה לא עושים כך. בן משפחה ייתן את החולצה בשביל מישהו, אבל לא יפגע בזיכרון. לכו. אני נשארת לבד.
נלך! נועה חטפה את התיק. דרמה על שום דבר. פאתטית. נלך, דביר. שתשב על הזהב שלה.
הלכו. הדלת נסגרה, הבושם היוקרתי של נועה צף באוויר כמו צל כבד.
מרים ניגשה, פינתה את העוגה שלא נגעו בה, שטפה כלים כל תנועה מוטבעת בהרגל, כמו עוגן. אחר כך, שלפה את הטבעת.
הנה את, ילדה, לחשה, עונדת אותה שוב. חזרת הביתה. הם לא ראויים. צדקו האגדות, לא כל כתר מתאים לראש.
בערב ישבה מול המנורה, בוהה ברובין. הוא קרן אור אדום, עמוק, כמו לוחש: “אל תעצרי. אנשים עוברים, ערכים נשארים”.
היחסים עם הילדים לא פסקו, אבל משהו נסדק. דביר התקשר, התנצל. מרים ענתה, דיברה בנימוס, אבל החום כוס שבורה. אפשר לשתות, אבל לא להציג לאורחים.
נועה נשארה קפואה, כאילו היא הנפגעת. אף אחד לא דיבר שוב על הטבעת. מרים ענדה אותה יום ולילה.
חצי שנה אחר כך, מרים פגשה את חנה, המורה השכנה.
איזו טבעת יפה, מרי, קראה חנה. אי אפשר להסיר עיניים.
הייתה של אמא שלי, ליטפה מרים את הזהב. חשבתי להעביר לדור הבא, אבל התברר שצריך לחכות. עוד לא הגיע הזמן.
בטח, הנהנה השכנה. יש חפצים שרק מי שמבין את עומקם, נכון שיקבל אותם.
אולי תהיה לי יום אחד נכדה, הרהרה מרים. אז היא תקבל. עד אז, היא תישאר אתי, בינינו זה בטוח.
היא הבינה סוף סוף: אהבה לא קונים, כבוד לא מקבלים דרך ויתור הולך על הרצון העצמי. הטבעת חזרה אליה כדי לפרום את מסך האשליה. והאמת, אפילו כואבת, עדיפה מסוכר של שקר.
החיים המשיכו. מרים נרשמה ללימודי מחשבים לקשישים, יצאה עם חברות להצגות. הפסיקה לקמץ הכל בשביל “הילדים”, ומעתה הרשתה לעצמה להתפנק. והטבעת מזכירה לה כל יום: יש לה עמוד שדרה, שאין לכופף ואין לשבור. כל עוד היא שומרת את הזיכרון, לעולם לא תהיה לבד.
חלמתם גם אתם חלום מוזר כזה? מה אתם הייתם עושים במקומה של מרים?
