שנים הייתה לי מערכת יחסים מסובכת עם אמא שלי, אבל אף פעם לא חשבתי שנגיע למצב כזה. יש לי שני ילדים בת בת 9 ובן בן 6. אני מגדל אותם לבד מאז שהתגרשתי, ותמיד הייתי אחראי, עובד קשה ודואג להם מכל הלב, אבל אמא שלי תמיד טענה שאני “לא אבא טוב”. כל פעם שהייתה באה לבקר, הייתה בודקת כל פרט פותחת את המקרר, בודקת אם יש אבק, מעירה לי אם הבגדים לא מקופלים לפי הרצונה, או אם הילדים לא היו לגמרי בשקט כשהיא נמצאת.
בשבוע שעבר הגיעה “לעזור”, כי הבן שלי היה מצונן. היא אמרה שתישאר יומיים. באותו צהריים, כשיצאה למכולת, חיפשתי חשבונית באחד המדפים שבשידת הטלוויזיה… ואז ראיתי אותה: מחברת שחורה עבה עם סימניה אדומה. חשבתי שזו שלי אחת מאלו שאני רושם בהן הוצאות אבל לא. כתב היד היה שלה. ובדף הראשון נכתב:
“פנקס ליתר ביטחון, למקרה שצריך לפעול משפטית.”
דפדפתי… וראיתי רשימות מדויקות, תאריכים וסעיפים שהיא ציינה בהם “חוסר אחריות שלי”. לדוגמה:
“3 בספטמבר: הילדים אכלו אורז מחומם.”
“18 באוקטובר: הבת הלכה לישון ב-22:00 מאוחר מדי לגילה.”
“22 בנובמבר: היו בגדים בסלון שצריך לקפל.”
“15 בדצמבר: ראיתי אותו עייף לא ראוי להורות.”
כל מה שעשיתי, כל פרט בבית הכול נרשם, כאילו מדובר בפשע. היו גם דברים מופרכים לחלוטין:
“29 בנובמבר: השאיר את הילד לבד 40 דקות.”
מעולם לא קרה.
אבל היה גם משהו הרבה יותר חמור: פרק בשם “תכנית חלופית”. שם כתבה שמות של דודות ש”יכולות להעיד” שאני חי במתח אף אחת מהן לא אמרה זאת או ראתה. אפילו הדפיסה הודעות ששלחתי לה וביקשתי שלא תבוא בלי להודיע מראש כי אני עמוס והיא שומרת אותן כ”דוגמה” לכך שאני “דוחה עזרה”.
היה אפילו סעיף שמסביר שאם תצליח “להוכיח” שאני מבולגן או לא מסודר, תוכל לבקש משמורת זמנית על הילדים “לטובתם”.
כשחזרה מהמכולת, רעדתי. לא ידעתי אם להתעמת איתה, לשתוק או פשוט לברוח. החזרתי את המחברת בדיוק למקום שבו מצאתי אותה.
באותו ערב זרקה הערה לכאורה תמימה:
“אולי לילדים יהיה טוב יותר אצל מישהו יותר מסודר…”
אז הבנתי המחברת היא לא גחמה רגעית. זהו תכנון. מדוקדק. חד משמעי.
לא אמרתי לה שראיתי. אני יודע שאם אגיד לה, היא תכחיש הכול, תאשים אותי, תהפוך את הכול נגדי וזה רק יסבך ויחמיר את המצב.
אין לי מושג מה לעשות.
אני מפחד.
וכואב לי עד העצם.
