לאחר שסעודת החג שלנו הסתיימה, התחבאתי מתחת למיטה, מתכננת להפתיע את ארוסי. חדר האורחים בבית משפחת גבאי הדיף ריח לבנדר וזיכרון של שנים. היה ערב חג החנוכה, ומחוץ לחלון, גשם ירד בטיפות כבדות על רחובות תל אביב החשוכים. בפנים הבית היה חמים, מלא בריח של בשר טלה בגריל וצליל צחוק רחוק.
נועה אביב, בתו של איל הספנות עידו אביב, שכבה על הבטן מתחת למיטה עתיקה ומגולפת מעץ.
היא הרגישה מטופשת. בת עשרים וארבע, לבושה בשמלת משי אדומה שעלתה יותר מהדירה בה התארחו, פניה נלחצות לרצפת עץ מגרדת. אבל נועה הייתה מאוהבת, ואהבה כולם יודעים גורמת לאנשים לעשות שטויות.
היא אחזה בקופסת קטיפה. בתוכה היה שעון רולקס אספנות משנת 1952. היא השקיעה שלושה חודשים בחיפושים אחריו. זהו מתנת החג לשי, ארוסה. שי אהב דברים עם נשמה ומורשת, לא את המותרות הריקות שנועה הורגלה בהן בילדותה.
הוא יתאהב בזה, חשבה, כשהיא מסתירה חיוך.
סיפרה לשי שהיא הולכת לשירותים. במקום זה, חמקצה לחדר האורחים. התכנית הייתה פשוטה: להמתין לו שייכנס להחליף בגדים, לקפוץ, לקרוא “הפתעה!” ולראות את פניו מאירות מאושר.
שמעה צעדים במסדרון. צעדים כבדים, לא ההליכה הקלילה של שי.
הידית הסתובבה. הקלקה.
נועה עצרה נשימתה, מוכנה לקפוץ.
אבל במקום נעליים של שי, נכנסו עקבים בלויים בצבע בז של ענת, אמא של שי. לידה נעלי גברים אלגנטיות של יצחק, אביו.
הדלת נסגרה במפתח.
“לבסוף!” לחשה ענת. קולה, שתמיד היה דבש מתוק עם נועה, נשמע עכשיו כעס טהור. “חשבתי שהילדה הזאת לעולם לא תקום מהסלון. הלחיים שלי עוד רגע נמסות מהחיוכים האלה.”
נועה קפאה, תיבת הקטיפה מתחפרת בכף ידה.
“תרגעי, אמא,” ענה שי. אבל הקול היה זר, קר, ללא החום שהכירה. “יש לנו עשר דקות לפני שתתחיל לחפש אותי. דיברת עם ד”ר אריס?”
“כן,” ענת ענתה, דרוכה. עקביה נקשו ליד הראש של נועה. “הוא איתנו. אבל אתה בטוח בזה? היא… דביקה. יש לה עיניים של כלב מבוית כלפיי. זה מגעיל.”
“תחזיקי מעמד,” אמר שי. “נשארו רק חודשיים עד החתונה.”
ליבה של נועה הלם בחזהּ. על מה הם מדברים?
“אני לא יכולה לסבול אותה,” סיננה ענת. “איך הסתכלה על מפה שלי כאילו זו סמרטוט. נסיכה מפונקת, הייתי רוצה להעיף לה את החיוך הזה מהפנים.”
“אמא,” שפשף שי את הפנים, קולו אדיש. “אל תעשי מזה עניין. היא לא בן אדם היא כספומט. כספומט ממש עשיר.”
נועה נשכה את שפתה, הדמעות צורבות.
“התכנית נשארה ירח הדבש?” לחשה ענת.
“כן. מלדיביים. וילה פרטית. קלקול עצבים, הזיות. כבר התחלתי לספר לחברים שלה שהיא לחוצה ושכחנית. ד”ר אריס חותם על אשפוז כפוי. ננעל אותה במוסד בשווייץ, לי יש ייפוי כח. נפטר מהכסף, והיא תבלה חייה בחדר מרופד.”
“והיא לא תשתחרר?”
“לא במצב שהיא תהיה,” צחקק שי. “לא תראה שוב את השמש.”
הקפיצים חרקו כששי התיישב לקשור נעליים. המזרון לחץ על שיערה של נועה, היא לא הצליחה לזוז. דמעות זלגו ללא קול, נטמעות באבק הרצפה באותו החדר בו זממו לקבור אותה חיה.
“יאללה,” אמר שי. “אני הולך לנשק את הכספומט שלי לילה טוב. מקווה שהיא קנתה לי רולקס אמיתי. אמכור אותו למקדמה על מרצדס.”
הם יצאו. הדלת נסגרה.
נועה נשארה בחושך, האבק מחניק את גרונה, קופסת הקטיפה כבדה כמו סלע בכף ידה.
פרק ב: הקנוניה
נועה לא קפצה, לא התעמתה איתם. נשכבה שם חצי שעה, רועדת עד שיניה נקשו. היא אולי תמימה, חיה בבועה, אבל לא טיפשה.
אם תתעמת איתם עכשיו, בביתם, רחוק מהמרכז… מה יעשו לה? שי היה חזק, ענת הייתה קשוחה ומסוכנת. הם הרגע הודו בנסיון חטיפה והונאה. אם ידעו שהיא יודעת, היא לא תגיע אפילו למוסד אולי תחליק “בטעות” במדרגות.
היא מחקה את הדמעות. זחלה החוצה, הסתכלה במראה עיניים אדומות, שמלה מלוכלכת. נראית כמו קורבן.
לא, חשבה לעצמה. אני לא קורבן.
הוציאה את הטלפון, פתחה תזכיר קולי. “קוראים לי נועה אביב,” לחשה. “אם יקרה לי משהו, שי גבאי ואמא שלו אחראים. הנה כל מה ששמעתי”
הקליטה הכול מהזיכרון, העלתה לענן סודי, שלחה לאבטחת אבא שלה עם פתיחת זמן מתוזמנת.
ניגבה בעדינות, חייכה חיוך מזויף, חזרה לסלון.
“נו, איפה היית?” שאל שי, מחזיק כוס עראק ביד, מחייך כאילו כלום.
חיבק אותה. נועה הרגישה את זרועות הגבר שרצה לכלוא אותה בין קירות. העור שלה הצטמרר.
חיבקה אותו.
“רק סידרתי את האיפור,” צייצה בעצבנות.
“את תמיד יפה,” לחש לנשקה.
“כמעט שכחתי,” חייכה והושיטה לו את הקופסה.
שי פתח, עיניו התרחבו. “רולקס אספנות? נועה… זה…”
“אהבת?” שאלה, עוקבת אחרי מבטו החמדני.
“אני אוהב הכול בך,” חייך.
“טוב לשמוע,” אמרה ובלב הוסיפה: “כולל איך להרוס אותך.”
בחודשיים הבאים שיחקה את תפקיד חייה כלה מתוקה ותמימה. אבל בסתר פעלה במקצועיות.
שכרה חוקר פרטי, מצאה את ד”ר אריס פסיכיאטר מפוקפק עם חובות ששי כיסה. שלפה מיילים מהקליניקה בשווייץ. בנתה תיק עב כרס.
אבל לא הספיקה לה מאסר. הם רצו כסף? היא תיתן להם בדיוק את מה שיחפצו.
שבוע לפני החתונה, ישבה בסטודיו של המפיקה הכי יקרה בארץ. הצעת מחיר: שני מיליון שקלים.
“זה המון,” שי אמר בדאגה. “אולי נצמצם?”
“שום דבר!” צחקה. “אבא שלי מתעקש על הטוב ביותר. יש רק בעיה הוא לא מוכן שתרשום הכול על חשבון המשפחה שלי. הוא אמר שאנשים ירכלו, יגידו ששי… טוב, ‘מחפש רווח קל’…”
שי הרים גבה.
“למען מראית עין… אפשר שתחתום על החוזים כ’מארח’? נרשום הכול על שמך, אני אעביר לך את הכסף עם בונוס של 200 אלף שקל לאמא שלך. תשלמו לספקים ואני אהיה מאושרת. כולם מרוצים, לא?”
שי הביט בענת. המבט ביניהם תאווה ותעוזה.
“את מתחייבת להעביר עד 08:00 בבוקר?” שאל.
“בהחלט,” אמרה, נשבעת עם חיוך.
שי חתם על כל החוזים: קייטרינג, אולם, מסיבת ענק. מיליוני שקלים על שמו.
“מצוין,” חייכה נועה.
פרק ג: הסוס הטרויאני
יום החתונה הגיע. אביב בתל אביב, אולם מפואר.
נועה בשמלת כלה מנצנצת. האיפור מושלם.
הטלפון רוטט.
שי: “מחכים להעברה. הספקים לחוצים.”
נועה: “הבנק מתעכב. העברות בינלאומיות לוקחות זמן. תירגע, אוהבת אותך!”
הכסף? מעולם לא היה אמור להגיע. היא העבירה את הנכסים הפיננסיים שלה לנאמנות מחוץ להשג ידם.
הרימה דיסק און קי קטן, קראה לדי.גיי פנימה.
“אני רוצה להפתיע את שי הודעה מוקלטת מסבתא שלו. תשמיע בדיוק כשהרב שואל אם יש מישהו שמתנגד. זה קטע בינינו.”
הדי.גיי המום: “ב’הרמת התנגדויות’?”
“זה בינינו. תעשה לי טובה, רק להסימן. כשאגע בשרשרת.”
הדי.גיי משך בכתפיים.
נועה ירדה לאולם מלא בכירי המדינה, קרובי משפחת גבאי ואנשי עסקים.
שי עמד מתוח, מנהל האירועים עצבני, החשבונית הענקית בידו.
החופה החלה. הרב דיבר על אהבה, אמון ועצרות. ענת התייפחה מזויף בשורה הראשונה.
“אם יש למישהו התנגדות נא לגשת כעת או לשתוק לעד.”
שתיקה רועמת. נועה נעצה מבט בענת, אחר כך בשי. נגעה בשרשרת היהלום.
הרמקולים פצחו ברעש. ואז נשמעה הקלטה נחרצת.
פרק ד: האמת בחופה
קולה של ענת: “אני מתעבת אותה. איך הסתכלה על המפה שלי. נסיכה גאוותנית.”
הקהל התקומם.
קולו של שי: “היא לא אדם. היא כספומט.”
הלחשושים הפכו לצעקות. אביה של נועה קפץ ממקומו, פניו הסמיקו.
שי זינק למיקרופון: “תכבו! תורידו את הסאונד!”
אבל ההקלטה המשיכה.
שי: “נשחק אותה כאילו יש לה ‘קלקול עצבים’ נאשפז אותה לא תראה שוב שמש.”
ההלם היה מוחשי. נועה נשארה שלווה.
“זה לא אמת, זה זיוף!” צעק שי.
נועה הרימה מיקרופון, קול נקי.
“זה לא זיוף, שי. זה מערב חג החנוכה. הייתי מתחת למיטה, זוכר?”
התקדמה אליו.
“רצית להכריז עליי כמשוגעת? לכלוא אותי?”
פנתה לאורחים.
“אולי אני נסיכה מפונקת, אבל לא אני אגיע לתא.”
שי ניסה לתפוס בידה. “כלבה, תפלת אותי!”
“שחרר אותה!” צרח אביה של נועה. השומרים שלה התנפלו על שי, ריתקו אותו. ענת ניסתה לברוח, אך נבלמה ע”י המלוות של נועה.
“לא אמרתי ‘כן,'” קבעה נועה, “אמרתי ‘אני יודעת’.”
נפנפה בידה, הסתובבה וניגשה לדלת.
לא סיימה.
פרק ה: החשבון
בפתח חיכו מנהל האולם, קייטרינג והפלוריסטית. “נועה אביב! מי משלם עכשיו? צריך שני מיליון שקלים!”
חייכה. “לא אני המארחת כאן. תבדקו חוזים.”
“מה?” המנהל פתח מסמכים שי חתום.
“אבל הוא טען שהכסף אצלך!”
“הוא משקר. הוא אלוף בזה,” חייכה. “אני ממליצה לתפוס לו את הארנק לפני שהמשטרה תאסוף אותו. רציתם מרצדס? זה הזמן.”
הם פרצו לחדר.
“מר גבאי! תשלם מיד!”
“הזמנת פרחים בעשרות אלפים!”
“אנו שולחים דרישת תשלום מיידית!”
ענת התמוטטה. “היא הבטיחה”
נועה שלחה טקסט אחרון לנייד של שי. הוא לא יקרא, אבל המשטרה כן.
“לא גנבתי את כספך, שי. תרמתי את כל הסכום למחקר בריאות הנפש בתל השומר. על שמך. עכשיו אתה פילנתרופ אמיתי.”
האזעקות התחזקו.
אבא חיכה בלימוזינה. הביט בה והבט בגאווה ובהערכה מהולה בפחד. “ידעת חודשיים?”
“הייתי צריכה לבנות תיק, אבא. רק מסמכים יעשו צדק. ורק חתימות יפשטו אותם כלכלית.”
הוא הניד ראש. “עדיף שלא אכעיס אותך, ילדה.”
“חכם מצדך,” חייכה.
ניידות בלמים בקדמת האולם. השוטרים נכנסו.
נועה נכנסה לרכב. “לנתב”ג, בבקשה.”
פרק ו: הצחוק האחרון
שלוש שעות אחרי.
המטוס הפרטי המטיר עננים בגובה שלושים אלף רגל. שקט. ריחות עור ושמפניה עדינה.
נועה ישבה לבדה, טרנינג קשמיר. בלי חתן, בלי חותנת רק שקט.
היא טסה למלדיביים לא לקרוס, אלא ליהנות.
שלפה את קופסת הרולקס. פתחה. השעון ניצץ באור השמש.
“צדקת, ענת גבאי,” לחשה. “אני ילדה מפונקת.”
הניחה את השעון על ידה. גדול מדי, קשוח, עוצמתי.
“ולבנות עשירות,” הוסיפה, “יש את עורך הדין הטוב בארץ. אני אדאג שתקבלו לא חדר מרופד עם נוף אלא תא עם שותפה.”
הרימה כוסית שמפניה.
עברה לאנשי קשר שי גבאי. ענת גבאי. “מחק הכל”.
פתחה את הגלריה. מחקה את כל התמונות איתם.
המסך החשיך.
נועה הביטה בעננים, מחייכת. חודשיים של הסתרה, פחד, משחק כפול תמו.
היום היא נושמת. לראשונה באמת.
עצמה עיניים והאזינה לשאגת המנועים לא סתם רעש, אלא פסקול של התחלה חדשה.
ולימוד חייה: כשחושבים שאת טרף קל, החיוך שלך יהפוך לכלי הנקמה הגדולה. כי קורבן אף פעם לא באמת חייב להישאר קורבן.
