לקח לי שישים וחמש שנה להבין באמת.
הכי כואב זה לא לשבת לבד בבית.
הכאב האמיתי הוא לשבת בין אנשים שפשוט כבר לא רואים אותך.
שמי יעל. השנה חגגתי שישים וחמש.
גיל עגול, מתגלגל על הלשון יפה, אבל לא הביא איתו שום חיוך.
אפילו העוגה הנפלאה שהכינה כלתי רוני, לא עשתה לי מתוק בלב.
אולי פשוט איבדתי תיאבון לא רק לאוכל, גם לתשומת לב.
רוב חיי האמנתי שהזקנה שווה בדידות.
חדרים שקטים, פלאפון שמצלצל רק מפרסמות, סופי שבוע אילמים.
חשבתי שזה שיא העצב של העולם.
היום אני יודעת: יש מצב גרוע יותר.
יותר בודד מלהיות לבד זה לגור בבית מלא, כשאת מתמוססת והופכת לרוח רפאים.
בעלי, דוד, נפטר לפני שמונה שנים.
היינו יחד שלושים וחמש שנה.
הוא היה שקט, מאוזן, מעט מילים והרבה שלווה.
היה מתקן שרפרף עקום, מדליק תנור ישן,
ורק מבט שלו היה שם אותי על הרגליים.
כשהלך, המצפן נפל. נשאר לי ואקום.
נשארתי בתל אביב, ליד הילדים תומר ונעמי.
נתתי מעצמי הכול.
לא כי היה צריך, כי לא הייתי יודעת לאהוב אחרת.
הייתי שם בכול חום, בכול מבחן, בכול חלום רע.
האמנתי שיום אחד האהבה הזו תחזור, באותו מטבע.
אבל לאט-לאט, הפגישות הלכו והצטמצמו.
“אמא, עכשיו לא מתאים.”
“פעם אחרת.”
“אנחנו עסוקים בסופ”ש.”
ואני? מחכה.
יום אחד תומר אומר:
“אמא, למה שלא תעברי אלינו? שיהיה לך קצת חברה!”
ארזתי את חיי בשלושה קרטונים.
נתתי את הפוך שתפרתי בעצמי, השאלתי את הקומקום השבור לשכנה, מכרתי את האורגן עם האבק, ועברתי לדירה שלהם מודרנית, מוארת.
בהתחלה היה נחמד.
הנכדה שלי, דפנה, נתנה לי חיבוק אחד לפחות ביום.
ורוני הזמינה אותי לקפה כל בוקר.
אבל אז, הנימוס החל להישחק.
“אמא, תורידי טיפה את הווליום.”
“תישארי בחדר, יש לנו חברים.”
“אל תערבבי את הכביסה בבקשה.”
ואז הגיעו המשפטים הכבדים כמו חומוס על לחם יבש:
“כיף שאת פה, אמא, רק תשמרי על מינון.”
“זכרי, זה לא הבית שלך.”
ניסיתי להיות לעזר.
בישלתי, קיפלתי כביסה, שיחקתי עם דפנה.
אבל דומה שהפכתי בלתי נראית.
או גרוע מזה משקל במרכז הבית, סביבו כולם הולכים על קצות האצבעות.
לילה אחד, שמעתי את רוני בטלפון.
אמרה:
“החמות שלי כמו אגרטל בפינה נוכחת, אבל לא מורגשת. זה עושה את הכל פשוט יותר.”
לא ישנתי כל הלילה.
שכבתי ובהיתי בצללים על התקרה, ופתאום קלטתי משהו דוקר.
מוקפת משפחה, ובחיים לא הייתי כל כך לבד.
חודש אחר כך אמרתי לתומר ולרוני שמצאתי דירה קטנה במושב ליד ירושלים, דרך חברה.
תומר חייך חיוך של הקלה לא כרהו להסתיר.
היום אני בבית קטן בפרברי ירושלים.
מכינה לי קפה בבוקר,
קוראת ספרים ישנים,
כותבת מכתבים שלא נשלחים.
שקט. לא מפריעים, לא מתקנים אותי.
שישים וחמש.
לא מצפה ליותר מדי.
רוצה רק לחזור להרגיש בן אדם.
לא תיק כבד.
לא לחשוש להיות ברקע.
את זה למדתי:
הבדידות האמיתית היא לא הדממה בבית.
היא הדממה בלב של האנשים שאת אוהבת.
היא להיות נסבלת, אף פעם לא נשמעת.
להתקיים, אבל לא להיראות באמת.
הזקנה לא מתיישבת על הפנים.
הזקנה היא אהבה שהענקת,
והרגע ההוא, שבו מבינה שאף אחד כבר לא מחפש אותה.







