ילדה לא רצויה – איך תרצי לקרוא לתינוקת שלך? – רופא מבוגר, חיוך מקצועי על פניו, הביט בסבלנות בפציינטית הצעירה שלו. – עוד לא החלטנו על שם, – התערבה לראשונה בשיחה נטליה, שישבה על הכיסא לצד המיטה. – זו החלטה חשובה, דריה צריכה לחשוב טוב. – אני לא רוצה בכלל. – להפתעת כולם, אמרה האם הצעירה בעצמה. – אני בכלל לא מתכוונת לקחת אותה. אחתום על ויתור. – מה את מדברת? – קפצה האישה, ובעוד היא מעיפה מבט כועס בדריה פנתה אל הרופא. – היא לא מבינה מה היא אומרת. ברור שניקח את התינוקת הביתה. – אני כבר אחזור מאוחר יותר, תנו מנוחה. – לרופא באמת לא היה עניין לקחת חלק בדרמה המשפחתית. ברגע שהרופא יצא וסגר אחריו את הדלת, נטליה התנפלה על דריה בתוכחות. – איך את מעזה לדבר ככה? מה יחשבו עלינו? גם ככה נאלצנו לעזוב ולבוא לעיר הזאת כדי להתמודד עם זה בשקט. הילדה הזאת חייבת להישאר במשפחה שלנו. – ומי אשם בזה? – דריה הביטה בה בעיניים חודרות. – אם היית מקשיבה לי בזמן, כל זה לא היה קורה. הייתי ממשיכה ללמוד וּמִתְקַבְּלֶת לאוניברסיטה. אם הילדה הזאת חשובה לך – את מוזמנת לגדל אותה. דריה הפנתה את פניה אל הקיר, מסמנת בבירור שהשיחה מבחינתה הסתיימה. נטליה ניסתה עוד כמה דקות לדבר אל לבה, כשלפתע נכנסה האחות וביקשה ממנה בנימוס לצאת – החולה זקוקה למנוחה. דריה נשארה לבד בחדר. היא נחנקה בדמעות בכרית, מתפללת בשקט שהסיוט הזה ייגמר. נקישה רפה בדלת אילצה אותה למחות את הדמעות. היא נשמה עמוק ואמרה: – תיכנסו. דריה ציפתה לראות אחות, או לכל היותר את אבא שלה. אך האישה שנכנסה הייתה זרה לה לחלוטין. – אפשר לעזור? – מי היה יודע כמה קשה לה לשמור על חזות רגועה! – שמעתי… ממש במקרה! פשוט דיברו רופאים ליד החדר שלי… – האישה התבלבלה, לא הצליחה לשאול במה מדובר. – כן, אני באמת מתכוונת לוותר על התינוקת. זו האמת. זה מה שמעניין אותך, נכון? – ראיתי איך… אמא שלך… – היא לא אמא שלי! – חתכה דריה בחדות, מאבדת לחלוטין את הרוגע המדומה. – רק אמא חורגת שמדמיינת לעצמה הרבה. אמא האמיתית שלי בכלל עובדת בחו”ל. – סליחה, לא רציתי לפגוע, – האישה התבלבלה לגמרי. – פשוט יש לי שלושה ילדים ואני לא מצליחה להבין למה את עושה את זה. וגם גדלתי כל הילדות בבית יתומים, ואני כל כך דואגת לתינוקת שלך. היא הרי לא אשמה… – כאלה קטנים מאמצים מהר, ככה אומרים לי. – משכה דריה בכתפיה. – ואני לא מסוגלת אפילו להחזיק אותה, לא כל שכן לגדל. אם נטליה לא הייתה מתערבת אז, היום לא הייתי נמצאת כאן. – את הרי כבר גדולה, יכולה להחליט, נכון? מעל חמש עשרה? – איזה בושה זו! – חיקתה דריה את אשת אביה במרירות. – איך נוכל להסתכל לאנשים בעיניים! – אני לא מבינה… – אני אספר, – חייכה דריה בעקמומיות. – אולי אז תפסיקי לשפוט אותי. ********************************************** השנה האחרונה בתיכון הייתה אסון עבור דריה. מעבר לזה שפבל, האהוב שלה, גויס לצבא, צירפו לכיתה שלהם בחור חדש מהמרכז, בן עשירים שנשלח לכאן ע”י אבא כעונש – וזה התחיל להציק לכל הבנות. לא עניין אותו קשר אלא עוד סימון על הרשימה שלו. בדיוק בגלל זה שלחו אותו לגלות, שלא יפגע בשמו של אביו. מאקר חילק מתנות יקרות, לקח למועדונים, מסעדות. אחת אחרי השנייה הבנות נפלו ברשתו, כל אחת מקווה להפוך לכלה של “הנסיך”. דריה הייתה היחידה שנשארה חזקה. היא הייתה מאוהבת – ורק את פבל רצתה. כשהחבר הבין שאין לו מה לחפש, עבר לאחרות – לפחות כך זה נראה. כמה שהיא טעתה! בסוף דצמבר, מסיבה קטנה בבית של אחת החברות, כל הכיתה התאספה, מאקר גם הוא טרח להגיע – אבל לא בשביל לחגוג לחברה יום הולדת… באמצע המסיבה נכנס לדריה טלפון. היא יצאה לדבר, ומיד כשחזרה, ראתה את מאקר יושב בסמוך למקום שלה. בהתחלה לא ייחסה לזה חשיבות, אבל מהר מאוד הרגישה לא טוב… בבוקר התעוררה, בקושי פוקחת עיניים. מאקר שוכב סמוך אליה, מחייך חיוך רחב. – נו, ומה את עושה עניין – אמר, כאילו כלום לא קרה. – הנה, קחי בתור פיצוי. למען האמת הופתעתי. פבל שלך פראייר רציני. לחזור הביתה היה קשה. חשה מסוחררת, הראש הסתובב. העוברים ושבים הביטו בה בבוז. דריה אפילו לא ניסתה להוציא מפתח, רק לחצה על הפעמון, ביודעה שאמא חורגת נמצאת. – איפה הסתובבת? – נזפה נטליה ברגע שראתה אותה. – לא חזרת הביתה, לא עונה לטלפון, ואני בכלל לא אדבר על המצב שבו את נראית! אם אבא שלך היה רואה אותך… – תזמיני רופא ומשטרה – קטעו דריה בקשיחות. – אני רוצה להתלונן. שהוא ייענש. נטליה קפאה. חיברה בין הדברים. – מי? – מה, מי? – מאקר, למי עוד יש חוצפה כזאת. תזמיני, או שאני בעצמי מתקשרת. – חכי עם זה. – הרהרה נטליה. היא תמיד חיפשה רווח. – בכל מקרה יחפו עליו. נפתור את זה אחרת. אני אדבר עם אבא שלו – שישלם פיצוי. – את לא נורמלית?! – לא יכלה דריה להאמין. – איזה פיצוי?! אני הולכת למשטרה עכשיו! – את לא הולכת לשום מקום! – אחזה בה נטליה וגררה לחדר. לדריה לא היו כוחות להתנגד. – את תישארי אשמה, כל היישוב ידבר עלייך. אני אטפל בזה. לדריה לא היה טלפון. היא איבדה אותו בדרך, או אולי השאירה אצל חברה. וגם לצאת לא יכלה – אמא החורגת נעלה את הדלת. הראש הסתובב, המיטה קראה לה… אחרי יומיים נסעה לסבתא, שגרה במרחק של כמאה קילומטרים, כבר בגיל מבוגר מאוד. דריה ניסתה להסתיר ממנה הכול, כדי שלא תדאג. חודש לאחר מכן קיבלה דריה את הבשורה הקשה – אותה לילה השאיר חותם. היא בהריון. נטליה קפצה משמחה – הילד הזה יבטיח לכל המשפחה חיים ללא דאגות! הסבא ישלם יפה, יכסה שוב את עלילות בנו. העיקר לא לספר כלום, לפחות עד החודש החמישי. אף אחד לא שאל את דריה מה היא רוצה. ברגע ששמעה את רצונה להפסיק את ההריון, החלה נטליה בצעקות, ושמרה עליה מקרוב. הסבא לא היה נלהב מהמצב, אבל שילם ובטיח להמשיך לשלם קצבה נאה. ************************************************ – עכשיו את מבינה? הילדה הזאת גרמה לי לכל כך הרבה סבל. פבל עזב אותי – לא האמין לי. החברות ניתקו קשר, נאלצתי לעבור עיר. אפילו תיכון לא סיימתי! – סליחה, שפטתי בלי לדעת – הרגישה האישה שלא בנוח. – אבל התינוקת בכל זאת לא אשמה. – דריה, אנחנו צריכות לדבר! – פתאום נכנסה נטליה בחדר, גוררת את בעלה אחריה. – מבקשת זרים לעזוב, יש לנו עניינים משפחתיים! האישה נתנה לדריה מבט מלא חמלה ויצאה, סוגרת את הדלת. – אני לא אתן לך להרוס לי את התוכנית שתיכננתי! אם תשאירי את הילדה בבית החולים – אין לך למה לחזור! ולמי תלכי? הסבתא שלך הלכה לעולמה, הדירה שלה כבר לא שלנו. תתחילי לקבץ נדבות? – לא, היא תבוא איתי. – אל החדר נכנסה אישה אלגנטית. עיני דריה אורו. – אמא! הגעת! – בטח שהגעתי. לא הייתי משאירה אותך לבד בצרות. – אלבינה חיבקה את בתה. – אילו רק סיפרת לי הכול קודם, אפשר היה לחסוך הרבה. חשבתי שיהיה לך קל יותר לסיים כאן לימודים. – חשבתי שאת לא צריכה אותי – נפלטה דריה בבכי. בסופו של דבר, היא עדיין רק ילדה. – מישהי גרמה לי לחשוב שאת לא רוצה לדבר איתי. המתנות שלי הוחזרו סגורות, לא הצלחתי לתפוס אותך. חשבתי שאי אפשר לסלוח לי. לא נורא, – חייכה אמא, מנגבת את דמעות בתה. – נעזוב, ותשכחי את הכול… ******************************************************** דריה עזבה הכל. את התינוקת לקחה נטליה, בתקווה לחיים קלים. אבל… כשהסבא הגילה על כך, הוא הגיע ולקח את הילדה אליו. מאקר נאלץ להכיר באבהות – למרות שנאבק בזה. ודריה? היא סוף סוף מאושרת. היא לצד מי שבאמת יאהב אותה – ולא יפקיר לעולם…

Life Lessons