עמדתי לעלות לטיסה כשפתאום בעלי של אחותי שלח לי הודעה, “תחזרי הביתה מיד.” זה היה כרטיס עלייה למטוס בלאונג’ היוקרתי בנתבג, לטיסה ראשונה במחלקת עסקים בקו לנופש יוקרתי באי אילתום, אי מבודד בים האדום הידוע בניתוקו הדיגיטלי ובפרטיות ההרמטית. לא מקום שמגיעים אליו תיירים רגילים; זה היה מקום שאילי הון בו נעלמים לימים ארוכים מבלי שאיש יוכל לאתרם, בלי קליטה סלולרית או אינטרנט הכל עיצוב מדויק לאסקפיזם מוחלט.
אלומה ישבה בלאונג’ היהלום, בוהה בטיפות הזיעה המניפות על גביע השמפניה שבידה. מחוץ לחלון, המסלול היה אפור, רטוב מגשם, ניחוחות של דלק מטוסים באוויר, אבל בפנים רק שתיקה, זהב וקטיפה.
היא הציצה בטלפון שלה.
מאיר: כבר עלית? הנהג עודכן בזמן הנחיתה שלך. חפשי שלט עם השם ‘אלומה’. אל תדברי עם נהגי המוניות.
אלומה חייכה וכתבה: לא, עוד שלושים דקות לעלייה. אני כבר מתגעגעת. בטוח שאתה לא יכול לבוא?
מאיר: את יודעת שאני לא יכול, אהובה. המיזוג משתולל, חייב לסגור את העסקה כדי שנוכל להיות רגועים. תטוסי. תתנקי מהכול. אצטרף אליך עוד ארבעה ימים. את לחוצה מאז שאבא שלך נפטר, את פשוט חייבת את זה.
הוא צדק. תמיד צדק.
מאז שאביה, רפאל וייס איל הספנות ולוגיסטיקה, נפטר לפני חצי שנה, אלומה טבעה. לא במים, אלא בים של מסמכים. ירושה עצומה, אימפריה בין-יבשתית של נכסים וניהול כספים, האחריות הייתה כבדה מדי עבורה.
ואז נכנס מאיר לתמונה.
בעלה בשלוש השנים האחרונות היה לה לאבן שואבת של יציבות. הוא עזב את משרד האדריכלות המתמוטט שלו כדי לנהל את עסקי משפחת וייס. הוא טיפל בעורכי הדין, ביועצי המס, ובחברי הדירקטוריון שהביטו באלומה כמו על טרף קל. הוא ארגן את הנסיעה הזאת לפרטים וילה פרטית, סיורי ג’ונגל, ספא.
“גברת לוריאן?”
הדיילת בלאונג’, מחויכת כמו תמיד, התקרבה. “אנחנו מתחילים בעלייה המוקדמת למטוס. למלא לך עוד כוס?”
“לא, תודה.” אלומה התרוממה וסידרה את שמלת המשי שלה. “אני מוכנה.”
היא לקחה תיק היד מקולע מעור שמאיר קנה לה ליום הנישואין. ככל שהתקרבה לדלתות החשמליות, שטף אותה התחושה המוזרה הזו. לא התרגשות יותר צינה מבעבעת בעורף.
היא ניסתה לשים בצד, לייחס לחרדת טיסות. היא אף פעם לא נסעה כל כך רחוק לבד; מאיר עשה תמיד את הכל דרכונים, טיפים, לוח זמנים. בלעדיו, הרגישה נעה וחסרת עוגן.
היא צעדה במסדרון הארוך, לעבר שער 42. המזגן היה מקפיא. היא כרכה את הפשמינה חזק סביבה.
הטלפון רטט שוב.
היא חשבה שזו שוב תהיה הודעת אהבה ממאיר אולי סתם אימוגי לב או תזכורת לשתות מים.
היא פתחה את המסך.
וזה לא היה מאיר.
נעמה: איפה את??
אלומה קימטה גבה. לא דיברה עם נעמה, אחותה, שבועיים לפחות. והיחסים לא היו טובים. נעמה, האחות האומנותית, המרדנית, זו שתמיד הייתה “הבעייתית”, מעולם לא החזיקה ממאיר. קראה לו “הכריש בחליפה”. ומאיר, הוא קרא לה “העלוקה”, תמיד רומז שהיא רק סביב לירושה.
אלומה כתבה: בשדה תעופה. יוצאת לטיול שמאיר ארגן. למה?
נקודות הכתיבה של נעמה קפצו, נעלמו, חזרו. כאוס מוחלט.
נעמה: אל תעלי למטוס.
אלומה קפאה. הנוסעים מסביבה המשיכו לזרום, והיא אבן בנהר.
אלומה: נעמה, די. אין לי כוח לדרמה. אני מותשת.
נעמה: תקשיבי לי! אני בבית שלך. באתי להביא את השעון של אבא. מאיר חשב שאני המנקה. שמעתי אותו.
נעמה: אין לך כרטיס חזור.
אלומה נדהמה. מאיר תמיד מטפל בכל, ברור שיש כרטיס חזור.
נעמה: כיוון אחד, אלומה. זו מלכודת.
“קול אחרון למטוס 815 לאי אילתום”, נשמעה הכריזה. “גברת אלומה לוריאן, לשער בבקשה.”
אלומה הרימה עיניים. הדיילת מביטה בה, שורקת את הכרטיס. הג’טווי נראה פתאום כמו פתח למערה אפלה.
הטלפון שוב רטט.
מאיר: למה המיקום שלך לא מתעדכן? כנסי למטוס, את מפספסת את הטיסה.
הניגוד זעק. הפחד ההיסטרי של נעמה לעומת השליטה הקרתנית של מאיר.
לראשונה בשלוש שנים, אלומה היססה.
חלק 2: האזהרה
החיוך של הדיילת התנצל. “גברת? סוגרים את הדלתות בעוד שתי דקות.”
אלומה לקחה צעד קדימה. האינסטינקט תוצאה של שלוש שנות נישואין הורה לה להקשיב למאיר. הוא יהפוך עולמות אם תפספס. הוא בזבז עשרות אלפי שקלים. הוא ישחרר את אנחת האכזבה הזאת שמפחידה אותה כל כך.
זו רק קינאה של נעמה, אמרה לעצמה. נעמה שונאת את זה שאנחנו מאושרים.
היא הרימה את כרטיס העלייה.
הטלפון רעד שוב. הפעם זו הייתה תמונה.
צילום מטושטש דרך חריץ בדלת. מאיר עומד בלשכה של אביה המנוח, מחזיק טלפון לווייני ביד אחת ובקבוק ויסקי ביד השנייה.
אבל הכיתוב ששלחה נעמה היה זה שהקפיא את דם.
נעמה: הוא לא לבד.
אלומה הגדילה את התמונה. בהשתקפות החלון דמות גבר לא מוכר, קעקוע בצוואר, תיק מסמכים.
נעמה: תברחי משדה התעופה. עכשיו. אל תתקשרי אלי. אולי יש רוגלה בטלפון שלך. תברחי.
אלומה הביטה בדיילת. הביטה בפה האפל של הגשר למטוס. פתאום זה לא היה תחילתו של נופש זה היה לוע של מפלצת.
“גברת?” הדיילת בדקה את השעון. “הזדמנות אחרונה.”
החזה של אלומה התכווץ. האוויר היה דליל מדי.
“אני” הקול שלה נשבר. “שכחתי את התרופות שלי באוטו.”
“אם סוגרים את הדלתות, לא תוכלי להיכנס שוב,” הזהירה הדיילת.
“אני יודעת,” לחשה. “אני לא עולה.”
היא פנתה לאחור.
ברגע שסובבה את גבה לשער, הפחד שטף אותה. לא סתם דאגה חרדה הישרדותית. היא הלכה מהר, ואז רצה.
לא למטען, לא לאזור האיסוף, לא לנהג “המזמין” של מאיר. ישר לתור המוניות. קפצה למונית הצהובה הראשונה.
“לאן?” הנהג נועץ בה מבט דרך המראה.
“פשוט סע. למה שתהרוג. כיוון תל אביב,” ענתה, נשימותיה קצרות.
כשהמונית התחברה לכביש המהיר, הנייד שלה החל לזהור.
שיחה נכנסת: מאיר
היא נתנה לזה לצלצל.
שוב: שיחה נכנסת: מאיר
היא הביטה בתמונה של מאיר מחייך, עם כוס יין. כל כך בטוח בעצמו, כל כך מסוכן.
הוא עוקב אחרי, קלטה. הוא שאל למה המיקום לא מתעדכן.
היא נכנסה לאפליקציית “360 בטוח”. כיבתה את המעקב.
הטלפון לא הפסיק לרטוט.
עד שהגיעו לאיילון, ההודעות הצטברו בלוקים בלוקים:
10 שיחות שלא נענו.
20
הודעה: אלומה, עני לי.
הודעה: מה את עושה?
הטייס מחכה. חזרי!
הודעה: את עושה טעות.
דרך חלון המונית הביטה בשמי גוש דן האפורים. היא הרגישה בחילה. אולי זו טעות גורלית. אולי נעמה סתם הוזה. אבל אז נזכרה ב”נהג” שמאיר קבע. לא לדבר עם אף אחד.
אם באמת הייתה מגיעה לאי, בלי חברים, בלי שפה, עם רכב שמחכה לה לאן הייתה מגיעה?
הטלפון שוב.
99 שיחות שלא נענו.
זה כבר לא דאגה זה פאניקה. והיא קלטה זו לא שלה, זו שלו.
חלק 3: ההחלטה
אלומה פגשה את נעמה בדיינר 24 שעות בשדרות בן-גוריון, רחוק ממרכז היוקרה של המשפחה.
נעמה נראתה רע. שיער סתור, עיניים אדומות. אחזה בספל קפה, ידיה רועדות.
אלומה נכנסה. נעמה החוותה לה להתיישב. “כבי את הטלפון.”
היא עשתה כהוראתה והכניסה אותו לתיק.
“נעמה, תסבירי לי. זרקתי עשרות אלפי ש”ח לטמיון. מאיר ירצח אותי.”
“הוא תכנן לעשות בדיוק את זה,” אמרה נעמה בקול שטוח.
“אל תגזימי,” גמגמה אלומה. “זה…”
“הייתי בבית,” המשיכה נעמה ולחשה. “הבאתי את הרולקס של אבא שמאיר אמר שנעלם. מצאתי אותו בשקית בגדי ספורט שלו. גנבתי אותו חזרה. תכננתי להשאיר לו אותו ולרשום פתק שידע שעלה עלי.”
“מאיר לא גנב,” אלומה ניסתה להגן, אבל ללא ביטחון.
“הוא גרוע מזה,” חתכה נעמה. “נכנסתי עם מפתח רזרבי. שמעתי אותו בלשכה צועק. לא הייתה לו מושג שאני שם.”
היא הוציאה טלפון, פתחה הקלטה.
“הקלטתי אותו.”
בקלטת קולו של מאיר, זועם, עוקצני, לא דומה למה שהיא הכירה.
מאיר: “…אני לא מעניין אותו מזג האוויר! הצוות באילתום עולה לי מאה אלף ש”ח ביום! היא נוחתת, אתה לוקח אותה מהמכס. דרך ה-VIP, בלי מצלמות.”
קול שני: “…ניירות?”
מאיר: “זה בתיק שלה דחפתי את ייפוי הכוח בין מסמכי הביטוח של הנסיעה. תגרום לה לחתום. תגיד שזה כופר, תגיד מה שצריך. העיקר שתחתום.”
קול שני: “ואז?”
הפסקה, דממה לוחצת.
מאיר: “זה אי. ים עמוק מסביב. תדאג שלא ימצאו אותה עד תום הצוואה.”
נעמה עצרה.
הדיינר נדמה.
“ייפוי הכוח…” לחשה אלומה. “הוא ביקש שאחתום על עדכון שבוע שעבר, ירדתי עליו שאני רוצה לבדוק קודם. התעצבן נורא.”
“הוא חייב שליטה,” נעמה לחשה. “אבא נעל את הכסף, מאיר לא נוגע בזוז בלי החתימה שלך. אם תיעלמי… אם לא תהיי… והוא עם ייפוי כח…”
” הכול שלו,” השלימה אלומה.
התבוננה בטבעת שעל האצבע הענק מסמל אהבה הפך לכלא.
“מאיר בפשיטת רגל,” נעמה המשיכה. “העסק שלו קרס. הוא גנב מהחשבונות שלך בשביל חובות הימורים, קריפטו, השקעות מפוקפקות. הוא שקע עמוק, הדרך היחדה החוצה לקבור אותך.”
אלומה דמעה בזעם. “הגִנתי עליו!”
“עכשיו זה כבר לא משנה,” אמרה נעמה ולחצה את ידה. “את בחיים.”
“באמת? הוא יודע שלא עליתי למטוס. מה יעשה כשאין לו ברירה?”
בדיוק אז הופיעה כותרת מהבהבת על המסך מעל הדלפק:
פעולה משטרתית איילון דרום.
“צריך ללכת למשטרה,” אמרה נעמה.
“לא,” אמרה אלומה בקול יציב. “הוא יגיד שהקלטה מבוימת. יספר סיפור. אסור לתת לו לברוח. צריך שיתפסו אותו על חם.”
“מה נעשה?”
אלומה שלפה מחשב. “יש לי משהו יותר חזק מהקלטה…”
היא נכנסה לחשבון הבית החכם, הסרטה מלאה של הלשכה.
“אמר שהוא שולט בסיסמא, אבל אני משלמת על העניין…”
הקובץ עלה: מאיר ניגש לכספת שלף אקדח, דחף למותן.
“התכנית בקולומביה לא תעבוד נעשה את זה כאן, באלימות. הערב אני מדווח שהיא נעלמה. ואתה דואג שיראה כמו התפרצות…”
“ואשתך?” שואל האיש.
מאיר מתבונן בתמונת החתונה, מרסק אותה.
“אין אישה. רק אלמנה.”
השוטר, ניצב אלון, קם. “זה ניסיון לרצח. איפה הוא?”
“בנתב”ג,” אמרה אלומה. “מחפש אותי.”
“אנחנו תופסים אותו. אתן כאן, במעצר הגנתי.”
“לא,” ענתה.
“סליחה?”
“יש לו הכל דרכון, תעודות. חושב שאני חסרת אונים. אסור שיברח.”
“מה את מציעה?”
“אני אגיד לו שאני מחכה לו.”
חלק 4: המלכודת
התכנית הייתה מסוכנת אבל אלומה לא הסכימה לפחות.
היא עמדה באולם קבלת הפנים בנתב”ג. מתחת למעיל־טרנץ’, החביאו לה מצלמה והאזנה. שוטרים סמויים סביב אחד נהג, אחרים נוסעים מזדמנים.
הטלפון צלצל.
“תעני,” לחש השוטר.
“מאיר?”
“אלומה! איפה היית?! אני משתגע! אני בא לאסוף אותך, אל תזוזי!”
“מחכה ליד דלפק מטען קח אותי הביתה,” גימגמה כמו הצגת האשה התלותית.
“אל תזוזי. אני רואה אותך!”
מעל, במרפסת, מאיר בחליפה מושלמת, עיניים פראיות. רץ במדרגות, דוחף אנשים.
הוא לא מחבק אותה, תופס לה את היד בחוזקה.
“את דפוקה,” לחש. “יש לך מושג מה עשית לי?”
“אתה כואב לי,” אמרה, בקול ברור. שידור.
“עוד מעט יכאב לך יותר,” לחש, מושך אותה לעבר דלת החנייה. “את תחתמי על הניירות ואז נתקן הכל.”
“ייפוי הכוח?” עצרה.
הוא נעצר, מביט בעיניה לא רואה פחד.
“איך את יודעת?”
“נעמה לא מטומטמת.”
ידו לוחצת על האקדח “לרכב. עכשיו.”
“משטרה! זרוק את הנשק!”
הצעקה הדהדה. מאיר הסתובב השוטר ששיחק נהג שלף אקדח, האחרים מיד הצטרפו. השוטרים הסתערו.
“זו טעות!” ניסה, גורר אותה כמגן אנושי. “אחזרו! יש לי אקדח!”
הקהל ברח.
“מאיר, תסתכל עלי,” שמרה על קור רוח.
“סתמי!” הצמיד את האקדח.
“תירגע, יש להם הכול הוידאו, הכספת, השיחה. הכל.”
הוא קפא. החיוורון התפשט.
“בשבילי היית מפלצת,” לחשה.
בהיסוס שלו, היא דרכה חזק על נעלו וריתקה את מרפקה לצלעותיו. מאיר השמיע יללה ונפל, השוטרים זינקו עליו. האקדח ניתר הצדה.
“מייר לוריאן, אתה נעצר בגין ניסיון רצח, חטיפה וסחיטה.”
הוא צווח. “אלומה! תסבירי! עשיתי את זה בשבילנו!”
היא סידרה את המעיל, הביטה בו בשקט.
“אתה לא אוהב אותי, מאיר. אהבת את הכסף. ועכשיו אתה בלי שניהם.”
בדרכו לניידת עוד ניסה לאיים “את אף פעם לא תהיי בטוחה! אני לא היחיד!” אבל הדלת טרקה.
נעמה קפצה מחוץ למעגל, חיבקה אותה חזק. לראשונה באותו יום, אלומה פרצה בבכי.
חלק 5: התחלה חדשה
שלושה חודשים אחרי
הדיוטי פרי מלא אנשים, אבל הפעם לא היה פחד.
אלומה יושבת בשער רגיל, לא בלאונג’, אוכלת בייגלה.
המראה שונה שיער קצר, ג’ינס, ז’קט עור. אין טבעת יהלום, רק אחת כסופה של אמא.
הקרב המשפטי היה קשה. מאיר ניסה הכול, התחנן לשפיות. הסרטונים, ועדות האיש המקועקע, הכריעו עשרים וחמש שנה לפחות.
אלומה פיטרה את הדירקטוריון הישן, לומדת לשחות לבד בעולם החדש.
“שער 12, עלייה לטוקיו.”
נעמה מגישה לה קפה. “את בסדר?”
“כן. אני באמת בסדר.”
“יכולנו לטוס בפרטי, עדיין יש לנו אותו…”
“מכרתי אותו בבוקר.”
נעמה פערה עיניים. “את המטוס של אבא?”
“יותר מדי מטען. אני רוצה לטייל כאחת האדם. לסחוב לבד.”
היא פתחה את רשימת אנשי הקשר. גללה ל”מאיר “.
שלושה חודשים נאלצה לשמור את ההודעות 99 שיחות חרדה כראיה. התיק נסגר.
היא לחצה ‘עריכה’. מחקה.
הופיעה הודעה: האם למחוק את הקשר וכל ההיסטוריה?
בלי למצמץ ‘כן’.
השם נעלם, 99 שיחות החמצה נמחקו לנצח.
“נראה לי קוראים לנו,” נעמה חייכה.
אלומה קמה, תיק צד ובטחון חדש.
“מוכנה?” שאלה נעמה.
“בלי בעלים,” ענתה אלומה.
“בלי סודות,” הוסיפה נעמה.
“בלי מלכודות,” יחד.
היא העבירה את הכרטיס הבהוב ירוק מאשר. ירדה למסדרון המטוס, בלי פחד.
כשהמטוס המריא מעל תל אביב, היא הביטה החוצה. העולם פתאום רחב, מדהים, מזמין.
פעם פספסה טיסה כדי להציל את חייה. מאז היא לא מפספסת אף אחת.
היא חייכה לנעמה “קדימה. טסים!”
ולמדה, שמי שמקשיב לאינטואיציה שלו לפעמים מציל את הנפש, לעד.
