אני אעשה ממנו בן אדם – סבתא טוענת: הנכד שלי לא יהיה שמאלי, ומתחיל קרב בין דורות על יד שמאל של איליה. דניס מתעמת עם חמיו, שדבקה במסורת: “ימין – העיקר, שמאל – לא טבעי.” האם נכון להכריח ילד לשנות את מי שהוא כדי “ליישר קו” עם המשפחה? סיפורה של משפחה ישראלית בין מסורת, מדע ואהבה לילד שנולד שמאלי.

אני אעשה ממנו בן־אדם

הנכד שלי לא יהיה שמאלי, התריעה נורית.
עמיר פנה אל חמותו, עיניו החשיכו מרוב תסכול.

מה רע בזה? עדי נולד שמאלי, זאת התכונה שלו.
תכונה? נורית נאנחה בביטול. זאת לא תכונה, זה ליקוי. אף פעם זה לא היה מקובל. מאז ומתמיד היד הימנית היא החשובה. שמאל? זה לא מה שנכון.
עמיר בקושי עצר צחוק. אנחנו כבר בעידן היי־טק, והחמות שלו מדברת כאילו היא חיה במושב במאה הקודמת.

נורית, הרפואה מזמן הוכיחה ש…
אני לא מקבלת את כל הדיבורים על רפואה שלך, קטעה אותו אני חינכתי את גל להיות ימני, והוא בן־אדם נורמלי. תתקן את עדי עכשיו כל עוד אפשר, עוד תגידו לי תודה.
היא הסתובבה ויצאה מהמטבח, משאירה אותו לבד עם קפה פושר ותחושת מועקה.

בהתחלה עמיר לא נתן לזה משקל רציני. נו, החמות עם הראש מהדור שלה למי זה באמת מפריע? הרי כל דור מביא עמו את התפיסות הישנות שלו. הוא ראה איך נורית בהתחלה מסדרת לעדי את הכף בארוחת הערב, מחליפה לו ליד ימין, וחשב שזה שטויות. שלילדים יש גמישות נפשית, ואי אפשר להזיק להם מדבר כזה.

עדי היה שמאלי ממש מהיום הראשון. עמיר זכר איך כבר בגיל שנה וחצי, הבן שלו שלח יד שמאל לכל משחק או גוש פלסטלינה, ואיך אחר כך צייר מסורבל, ילדי, אבל תמיד ביד השמאלית. זה הרגיש נכון, טבעי, פשוט כמו צבע עיניים או נמש על הלחי.

בשביל נורית, הכל נראה לגמרי אחרת. שמאליות היתה בעיניה טעות, תקלה בגוף, שיש לתקן מיידית. כל פעם שעדי אחז בעיפרון ביד שמאל, היא קימצה שפתיים כאילו עשה משהו מאוד לא מקובל.

עדי, ביד ימין, חמוד.
שוב פעם? במשפחה שלנו לא היו שמאליים, ולא יהיו.
גם את גל תיקנתי, ואתה תראה גם אותך אסדר.
יום אחד שמע אותה עמיר מספרת לרחל על ה”הישג” שלה איך גל הקטן היה “בעייתי”, איך היא קשרה לו את היד, השגיחה עליו, הענישה כשצריך עד שנהיה גבר מן השורה.

הגאווה שזרמה מהקול שלה הקפיאה את עמיר.

הוא לא שם לב לשינויים אצל עדי מיד. זה התחיל בקטנות הילד התעכב רגע לפני שלקח משהו מהשולחן, מושך את ידו קצת באוויר כאילו חישב מה נכון. אחר כך התחיל להציץ לעבר הסבתא, לבדוק: היא רואה או לא?

אבא, ביד איזו אני אמור להחזיק?
שאל לארוחת ערב, מלא חשש, מציץ במזלג.

ביד שנוח לך, ילד.
אבל סבתא אמרה…
אל תקשיב לסבתא, תרגיש נוח כמו שאתה.
אבל לעדי כבר לא היה נוח. הוא התבלבל, הפיל חפצים, נעצר באמצע פעולה. ההרגלים הפשוטים והבוטחים שלו התחילו להתחלף בזהירות כואבת. כאילו איבד אמון בגוף של עצמו.

רחל הכל ראתה. עמיר קלט את המבט שלה, איך היא מהדקת שפתיים כשאמא מחליפה לעדי כף ליד השנייה, איך היא מסיטה את עיניה כששומעת עוד הרצאה על “חינוך נכון”. היא הרי חיה כל הילדות בצלו של רצון הברזל של אמא, ולמדה תמיד לוותר. עדיף לשתוק ולחכות שיעבור.

עמיר ניסה לדבר איתה.

רחל, זה לא תקין. תראי הילד.
אמא רוצה רק טוב.
זה בכלל לא העניין. את רואה מה קורה איתו?
רחל משכה כתף והתחמקה מהשיחה. ההרגלים הישנים ניצחו אצלה כל רגש.

המצב רק החמיר. נורית כבר לא תיקנה היא העירו על כל תנועה קטנה. היללה אם עדי במקרה השתמש ביד ימין, נאנחה depths כשלבשמשמאל.

ראית, עדי? אפשר! צריך להתאמץ. גם גל הפך גבר, גם אתה תיהיה.
עמיר החליט: הגיע הזמן להתעמת ישירות עם נורית. בחר רגע כשעדי שיחק בחדר.

נורית, די. הוא שמאלי, וזה בסדר גמור. אל תנסה לשנות אותו.
תגובתה עלתה על כל ציפיותיו. נורית התנפחה כאילו פגע בה אישית.

אתה תלמד אותי? אני גידלתי שלושה ילדים! אתה מבין יותר טוב ממני?
אני רק מבקש, תני לילד להיות כמו שהוא.
הילד הזה חצי שלי! לא תכתיב לי מה יהיה איתו! אני לא מסכימה שיגדל… ככה.
את ה”ככה” אמרה בבוז, כאילו מדובר בפגם בולט.

עמיר הבין אין פה פשרה.

הימים הבאים הפכו לזירת התנצחות שקטה. נורית העמידה פנים שאינה רואה אותו, פונה רק דרך רחל. עמיר ענה באותו מטבע. ביניהם השתלט שקט מעיק שהתפוצץ מדי פעם לריבים קטנים.

רחל, תגידי לבעלך שהמרק מוכן.
רחל, תגידי לאמא שלך שאני כבר מסודר.
רחל התרוצצה בין שתיהן, עייפה ועצבנית. עדי הסתגר בפינה עם הטאבלט, מנסה להיעלם.

בשבת בבוקר, בזמן שנורית קידשה לעצמה את סיר החמין, נולדה לעמיר רעיון. היא קצצה את התפוחי אדמה במהירות, בתנועות הרגילות של שלושים שנה.

הוא התייצב לידה:

את לא קוצצת נכון.
נורית לא סובבה אפילו ראש.

מה אמרת?
צריך לקצוץ דק יותר, לאורך הסיב ולא לרוחב.
היא המשיכה בלי לשים לב.

באמת, לא נכנע אף אחד לא עושה ככה. זה שגוי.
עמיר, אני בישלתי חמין שלושים שנה.
ושלושים שנה לא נכון. תני, אראה לך.
הושיט יד אל הסכין. נורית גנזה מידה במהרה.

השתגעת לגמרי?
לא. רוצה שאני אתקן שתקצצי נכון. הנה, את רואה? יש הרבה מדי מים, והחום גבוה מדי. והשעועית לא נכנסת נכון.
כל חיי בישלתי ככה!
זה לא סיבה. הגיע הזמן ללמוד מחדש. מתחילים מהתחלה.
ידיה נעצרו, מבולבלת באמת.

מה אתה מבלבל את המוח?
אותו הדבר שאת אומרת לעדי כל יום, הוא קרב אליה, תשני הרגלים. זה לא נכון. נהוג אחרת. ביד השנייה.
זה בכלל לא דומה!
באמת? בעיני זה בדיוק אותו הדבר.
פניה האדימו.

אתה משווה בישול לחינוך של נכד? הרי הכי נוח לי ככה!
וגם לעדי נוח ביד שמאל. אבל אותך זה לא משכנע.
זה לא אותו דבר! הוא עוד ילד, אפשר לתקן!
ואת כבר אשה בוגרת. אותך אי אפשר לשנות, נכון? אז למה את מרשה לעצמך לדכא אותו?
עיניה רשפו מכעס.

איך אתה מעז? גידלתי שלושה ילדים! גם את גל תיקנתי, לא קרה כלום!
האמת? הוא מאושר היום? בטוח בעצמו בעסקיו?
היא שתקה.

עמיר ידע שפגע לה בנקודה רגישה. גל, אחיה של רחל, גר בירושלים ומתקשר אל אמא פעמיים בשנה.

רק רציתי בטובתו… קולה רעד.
אין לי ספק. רק שאצלך “טובתו” זה מה שאת חושבת. אבל עדי הוא בן אדם לעצמו לא שלך. עם השוני שלו. ואני לא מרשה למחוק לו את זה.
אתה תלמד אותי?
אלמד, אם תמשיכי ככה. אגיב על כל הרגל שלך, אעיר כל פעולה. נראה כמה זמן תחזיקי.
עמדו פנים מול פנים, שניהם עייפים מהקרב.

זה נמוך ומעליב, לחשה נורית.
את לא מבינה אחרת.
משהו בה נשבר. פתאום נראתה לו קטנה מבעבר, פגיעה, זקנה.

אני אוהבת אותו… השתתקה.
אני יודע. אבל הגיע זמן שתתחילי לאהוב אחרת. או אחרת לא תראי אותו.
סיר החמין גלש. אף אחד לא ניגש לסדר.

בערב, כשנורית פרשה לחדר, רחל ישבה קרוב לעמיר על הספה. שקטה, פניה בצד כתפו.

אף פעם לא הגנו עליי בילדות, לחשה. לאבא לא היה אומץ. תמיד קיבלתי מה שאמא החליטה.
עמיר חיבק אותה.

אצלנו, אמא שלך כבר לא תכפה דעות על אף אחד.
רחל הנהנה, חובקת ידיו.

מהחדר בקע רשרוש חלש של עיפרון על נייר. עדי צייר. ביד שמאל. ואף אחד, יותר, לא אמר לו שזה לא בסדר.