הרצפה לא תנקה את עצמה לבד
רוני, כשיונתן בעבודה, את צריכה לדאוג לבית, אמרה שולה. הרצפה לא תינקה את עצמה לבד. ומי יבשל ארוחת ערב? מה ישיבה, מה מחכים?
רוני ליטפה את הבטן הענקית שלה. שבעה חודשים, תאומים, כל בוקר נפתח בניסיון רק לקום מהמיטה. הגב כאב לה עד שלא יכלה אלא לשכב ולא לזוז, חולמת על יום הלידה.
שולה, את הרי רואה איזה בטן יש לי. אני הולכת בבית, נאחזת בקירות, ואת מדברת איתי על ארוחת ערב.
החמות נפנפה בידה, כאילו רוני מתלוננת על גירוד קטן.
אלוהים, רוני, את בהריון, לא חולה. כשסחבתי את יונתן בבטן, עד הרגע האחרון בישלתי, ניקיתי, טיפלתי בגינה. ואת שוכבת כל היום כמו איזה גברת עשירה. את סתם משחקת, רוני. פשוט רוצה שכולם ירחמו עלייך.
היא יצאה מהחדר, משאירה אחריה כוס מלוכלכת במטבח וטעם חמוץ שלא עובר בגרון.
בערב יונתן חזר הביתה, מותש, עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים. רוני חיכתה שיאכל, ואז התיישבה לידו.
יונתן, אני צריכה לדבר איתך על אמא שלך. היא באה כל יום ומבקרת אותי כאילו אני תלמידה בבית ספר. אני בקושי הולכת, והיא דורשת שאשטוף רצפות ואבשל תבשילים. תדבר איתה, בבקשה.
יונתן שפשף את העיניים ומשך באף. אבל היא ראתה שאין לו רצון להסתבך.
טוב, רוני. אדבר איתה. מבטיח.
הימים חלפו, וכלום לא השתנה. שולה המשיכה לטייל בכל פינה, גוררת אצבע על המדפים, נאנחת בקול רם מעל צלחות בכיור.
כעבור חודשיים, רוני ילדה. שני בנים, שניהם בריאים ורעשנים, אגרופים ורדרדים וקטנים. תומר ונועם. כששמו אותה ואת הבנים זה על זה, הכול נשכח. רוני שכבה, מחבקת את שניהם, ודמעות של אושר כבד מילאו לה את החזה. יונתן נכנס בריצה, הרים את תומר כאילו הוא עשוי מזכוכית דקה, והשפתיים שלו רעדו.
רוני, אלה הבנים שלנו…
שבוע בבית החולים היה עולם קטן ומרופד, רק הם ארבעה. אחר כך היא חזרה לבית. יונתן החזיק תינוק אחד, רוני חיבקה את השני, פתחה בזהירות את דלת החדר הירוק-מנטה שצבעו יחד, סידרו בו מיטות תינוק, תלו מוביילים ומיינה בגדים זעירים וקפאה בפתח.
על אחת המיטות נח חלוק סגול עם ויניל של שולה. ליד השידה עמדה מזוודה פתוחה. מיטה אחת הוזזה במקומה מונח כיסא מתקפל, ועליו יושבת שולה בפיגמה, מדפדפת בעיתון.
אה, הגעתם, הרימה את העיניים בשלווה שאין כמותה. סידרתי לי פה פינה, כדי לעזור עם הקטנים.
רוני עמדה בפתח, מחבקת את תומר, ולא הבינה מה קורה. מזוודה. חלוק. דברים לא שלה בערימות, במקום שאליו עוד שבוע קודם נכנסו רק מוצצים. שולה השתלטה על החדר שלהם כאילו יש לה חוזה על הקירות.
רוני סובבה לאט את הראש אל יונתן, שעמד במסדרון עם נועם והתעסק בארון הנעליים.
יונתן, מה זה?
רוני, אמא אמרה שתעזור קצת בהתחלה, הביט בה ואז הפנה מבט אל הקולב. זה שניים, את לבד בבית. זה קשה, באמת קשה…
רוני אחזה בתומר בחוזקה וניערה את הראש.
אסתדר. דיברנו על זה, יונתן. אני אסתדר לבד.
אבל שולה כבר הופיעה מאחור, קפצה בלי קול החוצה.
רונילה, אל תעשי שטויות. יש לך שני תינוקות, את עוד אחרי לידה. לכי תשכבי רגע, אני אטפל בהם, אל תדאגי לכלום.
רוני רצתה להתווכח, אבל העייפות הגיע כמו גאות. לידה, נסיעה, זוג תינוקות בידיים לא היה לה כוח. היא הנהנה, מסרה את תומר, ונסוגה לחדר, מתחננת פנימה שזה זמני, רק יום־יומיים.
הימים הראשונים זרמו בשקט. שולה קמה בלילה, נתנה לרוני לישון, בישלה, השחילה בגדים למכונה בלי מילה. רוני החלה להאמין שטעתה, שאולי בכל זאת יש סיכוי למשהו טוב. ואז יונתן חזר לעבודה, והדירה השתנתה לגמרי.
שולה הפסיקה לעזור והתחילה להפוך ל”מפקדת ראשית”. רוני הרימה את נועם לאוכל, ישר שולה מגיעה: לא ככה מחזיקים, צריך להחזיק ראש, אל תלחצי, תני לו לנשום. כשרוני החליפה חיתול לתומר, שולה מיד עשתה מחדש: “עקום, הילד יהיה עקום”. אם רוני יושבת רגע להישען על הספה אחרי האכלה אחרי חמש דקות: הרצפה לא תנקה את עצמה, מה יושבת כל הזמן?
כל היום, כל הזמן, בלי נשימה. רוני לא מספיקה לגמור משימה אחת תלונה על השנייה. שולה מאמצת את הילדים, לא נותנת לרוני להחזיק “תני, את שוב לא עושה טוב”. ורוני פוחדת להתקרב לילדיה ליד שולה.
שבוע כזה שוחק אותה עד דמעות בערב הרגליים רועדות, מחשבות לא מוצאות מקום. רוני חיכתה ששולה תירדם עם הבנים, ברחה לסלון וישבה ליד יונתן.
יונתן, אני לא מסוגלת יותר, לחשה, והלחישה רק הגבירה לה את הכעס. אמא שלך לא עוזרת, רק הורסת לי. אני לא יכולה להאכיל את הילדים בלי שתתערב. if I sit five minutes היא קוראת לי לנקות. אני בבית שלי מרגישה כמו משרתת שמקבלת הערות על כל דבר.
יונתן שכב והביט בתקרה.
או שהיא עוזבת, בלעה רוק וסיימה בקול, או שאני עוזבת עם הילדים.
יונתן התיישב, הביט בה כאילו אמרה משהו מהחלומות.
רוני, חכי. אמא רוצה בטובתנו, היא פשוט מחונכת אחרת. אולי תנסו לדבר? היא סבתא, אכפת לה.
רוני הרגישה עיניים בוערות, הדמעות איימו להציף והיא ידעה שאם עכשיו תפקה לא תסגור את הברז. הכול הצטבר עוד מההריון, מה”מתפנקת” שולה ומה”אני בגילך עשיתי ועוד איך”, ויצא בבת אחת.
יונתן, אני כבר שבוע לא מצליחה להאכיל את הילדים כמו שצריך, הניחה ידיים על הפנים ובכתה. אני מחזיקה את נועם והיא תכף לוקחת אותו. אני מחתלת את תומר והיא עושה שוב. אני פוחדת לגעת בילדים שלי, אתה מבין? אני ילדתי אותם, והיא מתייחסת אליי כמו לטבחית זמנית.
דלת החדר חרקה, ובפתח עמדה שולה עם חלוק סגול, ידיים שלובות על החזה.
אני שומעת הכול, את יודעת. קירות דקים, הביטה ברוני ונדה בראשה. צריך להיות לך בושה, רוני. עזבתי את הבית שלי, באתי לעזור לכם, ישנה על כיסא בגיל שישים ושתיים, ואת עושה לי היסטריות ומסכסכת בין בן לאמו. כפיות טובה זה מה שאת.
ובאותו רגע הכול השתנה. רוני ראתה את יונתן מסתכל על אמו, ואז בה עיניים נפוחות, שפתיים רועדות, יושבת עם חולצה מוכתמת חלב בקצה המיטה; משהו בעיניים שלו התרכך. הוא סוף־סוף ראה.
אמא, אמר, תארזי מחר. אני מחזיר אותך הביתה.
פניה של שולה התמתחו כאילו יונתן דיבר יפנית.
יונתן, מה, רציני? אתה זורק אותי בגלל הבחורה הזאת?
אמא, אני רציני. זה הבית שלנו, הילדים, אשתי, ונסתדר. כשתצטרך נבקש עזרה. את מגוררת אצלך.
שולה עשתה רעש עד חצות ארזה בזעם, טרקה דלתות, שתתה תה והרימה קול על הבן ועל רוני המפצלת. רוני האכילה את תומר וחיכתה שהשקט יחזיר בה אוויר הפעם זה היה רוגע, לא עצבים.
בבוקר יונתן שם מזוודה ברכב, הסיע את האם הביתה וחזר אחרי שעתיים. נכנס בשקט, לקח את נועם שהתעורר ופרש אותו על הכתף.
נסתדר, רוני, חייך והניף. שנינו נסתדר.
וכך היה רוני חזרה אל הקצב הטבעי שלה, כשאין מישהו שמביט בכל צעד. האכילה מתי שרצתה, חיתלה איך שנוח, והדירה חזרה להיות בית שלה, לא טריטוריה מושאלת. יונתן היה קם בלילות, בסופי שבוע לקח את העגלה לסיבוב ארוך בעיר, משאיר לרוני שעתיים שקט. השלום בדירה שב לאט אבל בכל בוקר, כשהתקרבה אל ילדיה בלי לפחד, הרגישה שהשלם שלהם רק הולך ומתחזק.
הכול ברחובות תל אביב נראה אז כמו חלום מוזר, שבו סבתא, תינוקות, עייפות ומילים מתערבבות, אבל בסוף הקול של הבית היה רק שלהם. והרצפה? היא כבר ידעה להתאפק.
