יומני,
“רות, כל עוד עמית בעבודה, את צריכה לדאוג לבית,” אמרה פנינה. “הרצפה לא תשטוף את עצמה. ומי יבשל לנו ארוחת ערב? מה את יושבת פה?”
העפתי יד על הבטן הענקית שלי. שבעה חודשים, תאומים בדרך, וכל בוקר מתחיל בלנסות פשוט לשבת על המיטה. הגב התחתון כואב לי כאילו מישהו דוחף מסמרים לתוך החוליות, ורק בא לי לשכב עד אחרי הלידה.
“פנינה, את רואה איזה בטן יש לי. אני הולכת בבית מתגלגלת, תופסת את הקירות, ואת מדברת איתי על ארוחת ערב.”
היא נפנפה בידה, כאילו סתם התלוננתי על כאב ראש קל.
“יאללה, רות, את הרי בהיריון, לא חולה. כשאני הייתי עם עמית בבטן, עבדתי עד הרגע האחרון ניקיתי, בישלתי, אפילו עשיתי ספונג’ה לבד! ואת פה רובצת כמו גברת, עושה הצגות. שנדאג, שנרחם, זה מה שאת רוצה.”
היא הלכה והשאירה אחריה כוס לא שטופה ותחושה חמוצה שתקעה לי בגרון.
בערב עמית חזר בעייפות, עיגולים שחורים מתחת לעיניים. חיכיתי שיסיים לאכול והתיישבתי לידו.
“עמית, אנחנו צריכים לדבר על אמא שלך. היא באה כל יום ומרימה עליי גבה על כל דבר. אני בקושי הולכת, ובכל זאת היא מצפה שאבריק את הבית ואבשל. תדבר איתה, בבקשה.”
עמית שפשף את הגשר של האף שלו וענה בחצי לב.
“סבבה, רות. אדבר איתה, אני מבטיח.”
השבועות עברו, שום דבר לא השתנה. פנינה המשיכה להיכנס כמעט בכל יום, בודקת אבק על המדפים, נאנחת כשמוצאת צלחת בכיור.
כעבור חודשיים ילדתי. שני בנים, בריאים ושובבים, אורי וגיא. כששמו אותם עליי, כל השאר פשוט התפוגג. החזקתי את שני התינוקות שלי ובכיתי מהאושר שצף בי מכל הכיוונים. עמית נכנס, לקח את אורי בעדינות מטורפת, ועיניו הבריקו.
“רות, תראי… אלה שלנו…”
היה לנו שבוע בבית היולדות של אהבה טהורה, רק אנחנו ארבעתנו והעולם בחוץ לא קיים. כשחזרנו הביתה, עמית עם אחד על הידיים, אני עם השני, דחפנו את הדלת לחדר התינוקות שצבענו יחד, סידרנו מיטות, קישטנו במוביילים, והלב שלי נעצר.
על אחד המיטות היה מונח חלוק סגול רקום ראשי תיבות. ליד השידת החתלה נפתחו מזוודות. המיטה השנייה נדחפה לפינה, ובמקום שלה עמד כורסה מתקפלת שישבה עליה פנינה, לבושה שמלת בית, עיניה קבורות בעיתון.
“אה, הגעתם,” אמרה בשלווה. “סידרתי לי פה פינה, אעזור עם הבנים.”
עמדתי בדלת, מחבקת את אורי, מנסה לעכל את המזוודה, החלוק, הבגדים הזרוקים במדפים שממש אתמול עוד היו מלאים חיתולים.
הסתובבתי לעמית, שעמד בלי להסתכל ישר בעיניים.
“עמית, מה הולך פה?”
“רות, אמא אמרה שתעזור קצת. הרי הם שניים, את לבד במשך היום, ואני בעבודה. זה באמת קשה…”
החזקתי את אורי חזק יותר ונעניתי בניד ראש.
“אני אסתדר. דיברנו על זה, עמית.”
אבל פנינה כבר הופיעה מאחור, קולה שקט וערמומי.
“רותי, די, תני יד. יש לך שני תינוקות, בקושי עומדת על הרגליים אחרי לידה. תני לי לעזור, תנוחי קצת, אני אטפל בהם.”
רציתי להתווכח, אבל עייפות שכזאת נפלה עליי שפשוט העברתי את אורי לידיים שלה, שכנעתי את עצמי שמדובר בכמה ימים וקצת עזרה לא תזיק.
בהתחלה זה עבד. פנינה קמה בלילה לילדים, נתנה לי לישון, הכניסה כביסה, הכינה ארוחת בוקר. התחלתי לחשוב שאולי טעיתי לגביה, שהלב על הנכדים מייצר ניסים, ושנשתלב איכשהו.
עמית חזר לעבודה, והבית נהפך באותו היום לעולם שונה. פנינה הפסיקה לעזור והתחילה לצוות. כל צעד שלי תלונה. כל החזקה של תינוק זכתה לביקורת, כל חיתול לתיקון. כל ישיבה על הספה הערה מהמטבח: “רות, הכלים לא יישטפו לבד, קדימה!”
יום אחרי יום. לא הספקתי לסיים דבר וכבר הייתה לי רשימת הערות חדשות. כשהעזתי לקחת את הבנים, היא שלפה אותם מהידיים: “עזבי, את לא מבינה כלום.” בשלב מסוים פחדתי לצעוד לחדר הילדים כשהיא שם.
שבוע כזה שחק אותי עד העצמות. בכל ערב ברכו לי הברכיים, הראש התבלבל מרוב עייפות. חיכיתי שתירדם, נכנסתי לחדר שינה, התיישבתי ליד עמית, לחשתי שכבר אי אפשר.
“אני לא יכולה יותר. אמא שלך לא עוזרת, היא מחסלת אותי. אני מפחדת לגעת בילדים, היא רק נותנת לי הוראות. אני מרגישה כמו מטפלת בביתי.”
עמית המשיך לבהות בתקרה.
“או שהיא עוזבת, או שאני לוקחת את הילדים והולכת.”
עמית התרומם, הביט כמו מופתע.
“רות, רגע. היא מתכוונת לטוב. אולי תנסו להגיע להבנה? בכל זאת… סבתא.”
לחצתי את הפנים בידיים, מנסה לא לבכות כי ידעתי שאם אתחיל, לא אפסיק.
“אני שבוע לא מצליחה להאכיל אותם בשקט. כל פעם שאני לוקחת אותם היא מפנה לי. אני אפילו מפחדת להתקרב לבנים שלי, אתה מבין? זה הבית שלנו, אלו הילדים שלי.”
באותו רגע הדלת חרקה ופנינה הופיעה בפתח, חלוק סגול, ידיים שלובות.
“אני שומעת הכול. בושה לך, רות. עזבתי את הבית שלי, אני בת שישים ושתיים, ישנה על כורסה פה, ואת מחפשת רק איך להרעיל את הבן שלי נגדי. גועל נפש.”
וברגע הזה משהו השתנה. ראיתי את המבט של עמית מתנדנד, מבולבל, ואז נהיה חד.
“אמא, תארזי. מחר בבוקר אני מחזיר אותך הביתה.”
פנינה קפאה, פניה נמשכו.
“עמית, אתה באמת זורק את אמא שלך בגלל הילדה הזאת?”
“כן, אמא. זה הבית שלנו, הילדים שלי, אישה שלי, נסתדר לבד. תעזרי כשנבקש, תגור אצלך.”
פנינה עשתה סצנות, ארזה בקול, התנפלה על דלתות הארון, בכתה במטבח על דינריון (כמובן, בציניות), טענה שאנחנו כפויי טובה ושאני הרסת לה את הבן. ישבתי בחדר שינה, האכלתי את אורי, ובכיתי אבל מעכשיו דמעות של הקלה.
בבוקר עמית העמיס את המזוודה של אמא שלו לאוטו, החזיר אותה הביתה, וחזר כעבור שעתיים. נכנס לחדר הילדים, לקח את גיא שהתעורר, הניח אותו על כתפיו.
“נסתדר, רות. יחד ננצח.”
וכך היה. תוך ימים מצאתי את הקצב שלי כשאף אחד לא עומד מאחורי ובודק הכול. האכלתי מתי שרציתי, חיתלתי איך שנוח לי, והבית הפך שוב למה שלי, לא מקום זר. עמית קם לתינוקות בלילות, וכשבא שבת לקח את שניהם לטיול ארוך, ואני קיבלתי שעתיים של שקט אמיתי. השקט חזר, לא ביום אחד, אבל עם כל בוקר שפתחתי את הדלת לבנים שלי בידיים יציבות ולב בטוח הרגשתי שהבית נבנה מחדש, חזק יותר.
