סגר את הדלת ישר בפרצוף שלי – אמא, אני יודע שאת לא אוהבת אותי… זוהר קפאה עם המגבת ביד. היא הסתובבה לאט לבן שלה. אלי עמד בפתח הדלת, מכווץ, הידיים בכיסי מכנסי הבית. – מה? – זוהר הניחה את המגבת. – מאיפה בא לך רעיון כזה? – סבתא אמרה. כמובן, סבתא. – ומה עוד סבתא אמרה? אלי נכנס למטבח, סנטר מתרומם, עיניים עקשניות – כולו אבא שלו. – שעזבת את אבא רק בגלל שלא רצית לי משפחה נורמלית. מלאה. שלא אהיה ילד שמח. עשית את זה למרותי. זוהר הביטה בבנה. כמעט בן עשר. שנתיים שהם גרים לבד. שנתיים מאז שרוני פשוט נעלם מהחיים של אלי, לא טלפון, לא הודעה ביום הולדת. אבל חנה, הגרושה המיתולוגית, לא מפספסת אף סוף שבוע עם הנכד ודואגת לשטוף לו את המוח. – אלי, – זוהר ניסתה להשאר רגועה, – לא כדאי לך להקשיב לסבתא יותר מדי. היא לא יודעת הכל. – יודעת! – אלי סטה אחורה. – היא יודעת הכל! את משקרת! אם היית אוהבת אותי היית שומרת על המשפחה! לא היית מגישה גט! לא היית הורסת הכל! כל מילה חדה כמו סכין. זוהר ראתה את השפתיים הרועדות, את הברק בעיניים. הוא באמת האמין למה שהוא אומר. – אלי… – אבא היה גר איתנו! היינו ביחד! – אבא שלך לא התקשר אליך אפילו פעם אחת, – נפלט לה. – כי את לא מאפשרת! סבתא אומרת שאת אוסרת עליו! אלי הסתובב ורץ למקום שלו. דקה אחר כך נשמעה טריקת דלת עזה – חדר הילדים נסגר מאחוריו. זוהר נותרה לעמוד ליד השולחן. מגבות מקופלות, שעון מתקתק, שקט כבד. היא קרסה על השרפרף, כיסתה את פניה בידיים. דמעות רותחות ומלאות כעס נשפכו. רוני בגד בה, חודשיים עם בחורה מהמשרד, ולזוהר זה נודע בלי שום התנצלות. רק משך בכתפיים – “מה לעשות, קורה”. איך אפשר היה לסלוח? לחיות עם גבר שמביט בעיניים ומשקר? עכשיו גם אלי חושב שזו היא שהרסה הכל… וחנה – סבתא צדקנית, טובלת בלשון, מסובבת הכל על ראשי זוהר, רק הבן שלה אף פעם לא אשם. הכל בגלל “הכלה”, שלא הסכימה לשתוק ולשאת ולתת עוד צ’אנס בשביל הילד. הילד כמעט בן עשר. הוא לא מבין. ואולי לא יבין עוד הרבה זמן. שלושה ימים עברו לאט. אלי ליד – אוכל, הולך לבית ספר, חוזר, עושה שיעורים. אבל מרגיש רחוק, מאחורי זכוכית. שאלות על בית הספר נהנות ב”ממ…”, תקוע בטלפון; קוראת לאכול – בא, אוכל, לא מרים עיניים. מנסה לחבק לפני השינה – מתחמק, זורק “לילה טוב” וסוגר דלת. ביום שישי זוהר החליטה: די. עצרה בסופר אחרי העבודה, קנתה עוגת “פראג”, את החטיפים שאלי אוהב, פיצה גדולה עם פסטרמה ופטריות. אולי יראו סרט, אולי ידברו סוף סוף – כמו פעם. דלת הדירה נפתחה, השקיות נגררות למטבח. – אלי! תבוא רגע, תראה מה הבאתי! שקט. – אלי? היא עברה במסדרון, פתחה את דלת החדר. המיטה מפורקת, ספרי לימוד על השולחן, תיק… אין תיק. המעיל גם לא תלוי. היא חטפה את הטלפון, התקשרה לבן. צלצול ארוך – ניתוק. כתבה הודעה: “איפה אתה? תחזור אלי”. כחול – נקרא. אין תשובה. שוב התקשרה. שוב. בפעם החמישית – ניתוק. – מה הולך פה… האצבעות רעדו, החזיקו בקושי את הטלפון. עוד שיחה. עוד אחת. צלצול, צלצול, צלצול. קליק. – הלו? – אלי! – זוהר הדביקה את הטלפון לאוזן. – איפה אתה? מה קרה? הכל בסדר? – אני בסדר. הקול רגוע. מדי. – איפה אתה? למה הלכת? – נסעתי לאבא. אני הולך לגור אצלו. זוהר קפאה. – מה?! – סבתא אמרה שאבא רצה לקחת אותי. בבית משפט הוא ניסה. את התעקשת, אז נשארתי אצלך. אני לא רוצה לגור איתך. יהיה לי טוב יותר אצל אבא. – אלי, חכה… ניתוק. היא התקשרה שוב – ניתוק. עוד פעם – טלפון כבוי. במעיל, עם התיק ביד ובלב דופק, קרעה את עצמה מהדירה, נכנסה למונית. הכתובת של רוני לא נשכחה לה אף פעם. עשרים דקות פקק, עשרים דקות של כרסום ציפורניים וחרדה. הגיעה. בחניון – אלי יושב לבדו על ספסל בכניסה, מעיל פרום, תיק לידו. הפנים רטובות, עיניים נפוחות, כתפיים רועדות. הוא בכה. זוהר רצה אליו, כרעה על המדרכה, חיבקה אותו חזק. הקור ניקב את הג’ינס, אבל לה לא היה אכפת. – הכל בסדר? אכלת משהו? למה אתה בוכה? ידיים מלטפות, מוודאות שעוד נשאר שלם. הלחיים קפואות, אף אדום, ריסים דבוקים מדמעות. אלי הרים אליה מבט. עיניים אדומות, צער עמוק. – אבא סילק אותי. זוהר קפאה. הידיים על כתפיו. – מה? – הוא גר שם עם מישהי, יש להם תינוק. – אלי משך באף, ניגב דמעות ברקמה מגואלת בלכלוך. – אפילו לא הכניס אותי הביתה. אמר שבאתי סתם. שאחזור לאמא. פשוט סגר לי את הדלת בפנים. ישר בפרצוף שלי. הקול נשבר והפנים התכסו בידיים. כתפיים רטטו. זוהר חיבקה חזק יותר, נטמנה בשערו שאחרי רוח קרירה ושמפו לילדים. אלי לא התרחק. להפך – נאחז בה, טמן את הראש בכתפה. – בוא נלך, – לחשה כשנרגע. – נברר הכל אחת ולתמיד. עשר דקות במונית לבית של חנה. אלי שתק, הביט בחלון על האור הנמוג. זוהר אחזה בידו, והוא לא עזב. הדלת נפתחה מיד, כאילו חיכתה. חלוק, ביגוד, נעלי בית – כל סממני בית. אבל עיניים דרוכות, חשדניות. – או–הו, מה הביאה אותך לכאן, אמא שלך? באה לסכסך? להסית נגד אבא? אלי התקרב לסף הדלת. זוהר ראתה את הגב שלו – רזה, מתוח, עדיין ילד בתוך המעיל שיגדל לו בקרוב. – סבתא, – הרים ראשו, משהו בקולו השתנה, כאילו בגר בבת אחת – שיקרת לי? חנה מצמצה. לשנייה המסכה נשברה. – מה? אלוש, על מה אתה מדבר? – הייתי אצל אבא. הוא סילק אותי. למה? זוהר ראתה את הפנים משתנות. איך המסכה מתקלפת. העיניים דוהרות בין הנכד לזוהר. – זה הכל אמא שלך אשמה, היא… – את אמרת שהיא לא נותנת לנו לדבר, שאוסרת עליו להתקשר, שהוא מתגעגע ומחכה לי! – אלי לחץ אגרופים עד שפרקי האצבעות הלבינו. – אז למה הוא סגר לי את הדלת? למה לא רצה לדבר? למה הסתכל עלי כאילו אני זר? – אתה לא מבין, קשה לו עכשיו, זה לא זמן… – אולי אמא צדקה? – אלי הרים את הקול. – שאבא לא רוצה אותי? שלא צריך אותו? יש לו אישה חדשה, תינוק. כולם מאושרים. בשביל מה אני? מיותר, לא חשוב לאף אחד! חנה התייצבה, הרימה סנטר. ברק בעיניים, פגיעה. – היא לימדה אותך! – הצביעה בזוהר. – אמך אשמה, היא הרסה… – דיי! אלי צעק. זוהר קפצה. ההד בקומה. – שיקרת לי! שנתיים סיפרת אגדות, ואבא אפילו ביום הולדת לא התקשר. לא אבוא לכאן יותר. ולא תתקשרי אלי. אם אבא ויתר עלי – אני מוותר עליו. על שניכם. – הוא תפס בזוהר. – אמא, בואי נלך. חנה נעמדה בפתח, חיוורת, המומה. לראשונה, חשופה, בלי השריון הרגיל של האשמות. – להתראות, – אמרה זוהר וסגרה את הדלת. בבית, אלי אכל שתי חתיכות פיצה קרה ושתה שלוש כוסות תה חם עם ריבת פטל. ישב מכורבל בשמיכה, שקוע, אף אדום. הבחוץ כבר חשוך, והמנורה על הקיר פיזרה חום נעים. – אמא. – כן, חמוד? – סליחה. זוהר הניחה את הספל, הביטה בבנה – כתפיים דקיקות, שיער פרוע, קמט עקשן בין הגבות. – התאמצת תמיד בשבילי, עבדת, בישלת, טרחת – ורק שמעתי את סבתא. – הוא השפיל מבט, מגלגל חוט מהשמיכה. – זהו, עכשיו אסמוך רק על עצמי. אאמין למה שאני רואה, לא למה שמדברים עלי. זוהר חייכה, התקרבה, ליטפה את ראשו. הוא לא התרחק. להפך – נשען עליה, כמו כשהיה קטן. הלקח היה קשה. אולי אפילו אכזרי. אבל נדמה שאלי למד אותו…

סגר את הדלת ישר בפנים

אמא, אני יודע שאת לא אוהבת אותי…

נועה קפאה עם המגבת בידיים, הסתובבה לאט לעבר הבן שלה. דניאל עמד בכניסה למטבח, פנים זעופות, ידיים דחופות בכיסי המכנסי בית שלו.

מה? נועה הניחה את המגבת. מאיפה שמעת דבר כזה?
סבתא אמרה.

ברור, סבתא.

ומה עוד סבתא אמרה?

דניאל צעד לתוך המטבח, סנטר מורם, עקשנות בעניים כל כך מזכיר את אבא שלו.

שאת עזבת את אבא כי לא רצית שתהיה לי משפחה נורמלית. שלמה. שתהיה לי ילדות מאושרת. הלכת סתם, כדי לעשות לי דווקא.

נועה הסתכלה עליו. כמעט בן עשר. עברו כבר שנתיים מאז שהם גרים רק שניהם. שנתיים מאז שיונתן פשוט נעלם מהחיים של דניאל לא צלצל, לא שלח ברכה ליום הולדת. אבל ציפי, סבתא שלו מצד אבא, פוגשת אותו כל סוף שבוע, לא מפספסת הזדמנות לטפטף לו שטויות ולקלקל.

דניאל, נועה התאמצה להישאר רגועה, אל תיתן יותר מדיי משקל למה שסבתא שלך אומרת. היא לא תמיד יודעת הכל.
היא יודעת! דניאל קטע אותה. היא יודעת הכל! את זו שמשקרת! אם באמת היית אוהבת אותי, היית משתדלת לשמור על המשפחה! לא היית מתגרשת! לא הורסת הכל!

כל מילה כאבה לה בלב. נועה ראתה את דניאל איך השפתיים שלו רועדות והעיניים מלאות בדמעות. הוא באמת מאמין בזה. אלוהים, הוא באמת מאמין.

דניאל…
אבא היה גר איתנו! היינו ביחד!
אבא שלך לא התקשר אליך אפילו פעם אחת בשנתיים האלה, נפלט לה.
כי את לא מרשה! סבתא אמרה שאת אוסרת עליו!

דניאל הסתובב וברח מהמטבח. שנייה אחרי זה שמעה דלת החדר שלו נטרקת בצעקה.

נועה נשארה לעמוד ליד השולחן. חצי מגבת מקופלת, טיק טוק של השעון על הקיר, דממה עבה, חונקת.

היא התיישבה על כיסא, שמה ידיים על הפנים. הדמעות יצאו מהעיניים בלי שליטה חמות, מרות. יונתן בגד בה, חודשים ראה עוד מישהי מהעבודה שלו, אפילו לא טרח להתנצל כשהיא עלתה על זה, רק משך בכתפיים כאילו “זה קורה לכולם”. איך אפשר היה לסלוח לו? איך הייתה אמורה להישאר עם מישהו שמסתכל לה בעיניים ומשקר בלי בושה? ועכשיו דניאל חושב שהיא זו שהרסה הכל.

וציפי, האמא המפנקת, ממשיכה לארוג את רשת ההשמצות שלה. הילדון שלה אף פעם לא טועה, האשמה תמיד באשתו שלא סבלה, שלא סגרה עיניים, שלא הקריבה את שמחתה “לטובת הילד”.

נועה ניגבה דמעות, הסתכלה החוצה. יש לה ילד בן עשר, והוא לא מבין. ולא יבין כנראה עוד זמן רב.

שלושה ימים היו מתוחים ומוזרים. דניאל היה בבית אכל, הלך לבית ספר, חזר, עשה שיעורים אבל הוא כאילו היה מאחורי זכוכית, לא באמת שם. נועה שאלה אותו על בית ספר הוא מלמל תשובות בלי משמעות, תקוע בפלאפון. ניסתה להזמין אותו לארוחת ערב הגיע ושתק מול הצלחת. ניסתה לחבק אותו לפני השינה התרחק, זרק “לילה טוב” קצר וטרק את הדלת.

ביום שישי נועה אמרה: עד כאן. בדרך מהעבודה עצרה במרכז קניות, מילאה עגלה עוגת שוקולד מהמאפייה, הצ’יפס שדניאל אוהב, פיצה גדולה עם פסטרמה ופטריות. חשבה שאולי יראו סרט יחד. אולי פתאום תשתנה האווירה.

היא דחפה את הדלת, סחבה את השקיות למטבח.

דניאלי! בוא רגע, תראה מה הבאתי!

שקט.

דניאל?

נועה עברה במסדרון, פתחה את דלת החדר שלו. ריק. המיטה מבולגנת, חוברות לימוד על השולחן, תיק… התיק לא שם. המעיל שלו גם לא.

היא תפסה את הטלפון, התקשרה. צלצולים ארוכים, ואז שיחה נדחית. שלחה הודעה: “איפה אתה? תתקשר אליי”. הוא קרא. לא ענה.

נועה התקשרה שוב. ועוד פעם. בפעם החמישית שוב נדחה.

מה קורה פה…

האצבעות רעדו, לא הקשיבו לה, החליקו על המסך. שוב התקשרה. ועוד. צלצול, צלצול, צלצול

קליק.

הלו?
דניאל! נועה קירבה את הטלפון לאוזן. איפה אתה? הכל בסדר? אתה בסדר?
אני בסדר.

הקול שלו רגוע. אפילו מדי.

איפה אתה? למה יצאת מהבית?
נסעתי לאבא. אני הולך לגור איתו עכשיו.

נועה קפאה במסדרון.

מה?!
סבתא אמרה שהוא רצה לקחת אותי. שבבית משפט הוא ניסה, אבל את התעקשת והשאירו אותי אצלך. אני כבר לא רוצה להיות איתך. יהיה לי יותר טוב עם אבא.
דניאל, חכה…

צליל ניתוק.

נועה התקשרה שוב נדחה. עוד פעם הטלפון כבוי.

היא התרוצצה בדירה, דוחפת רגליים לנעלי הספורט, מפילה תיק, מזמינה מונית בלחץ. את הכתובת של יונתן היא זכרה בע”פ.

עשרים דקות בפקקים עשרים דקות של בהלה, מאכלת בציפורניים.

כשהמונית סוף סוף נכנסה לחנייה, נועה קפצה החוצה, אפילו לא חיכתה לעודף, רצה לכניסה ונעצרת.

על הספסל ליד הכניסה, דניאל יושב. המעיל פתוח, התיק לידו, הפנים אדומות ורטובות. הכתפיים רועדות.

הוא בכה.

נועה ירדה על הברכיים, התיישבה ליידו ישירות על האספלט הרטוב, חיבקה אותו מהכתפיים. הקרה חדר מבעד לג’ינס, אבל לא היה לה אכפת.

אתה בסדר? אכלת? מה קרה? למה אתה בוכה?

הידיים בדקו בעצמן שהוא בסדר, חי, פה. הלחיים היו קרות, האף אדום מהקור, ריסים דבוקות מדמעות.

דניאל הרים עיניים אליה. אדומות, נפוחות, כאב בעומק שלא ייאמן. לנועה נחנק הקול.

אבא סילק אותי.

נועה קפאה. הידיים נשארו על הכתפיים שלו.

מה?
הוא שם עם מישהי אחרת. ויש להם תינוק קטן, דניאל משך באף, ניגב דמעות וכתם לכלוך בשרוול. הוא אפילו לא נתן לי להיכנס. אמר שבאתי סתם. שאני אחזור לאמא. וסגר לי את הדלת. ישר בפנים.

הקול של דניאל נשבר במילים האחרונות, והוא הפנה את הפנים, מחביא את הדמעות. הכתפיים רעדו בחוזקה.

נועה חיבקה אותו חזק, הטביעה פנים בשיער שהתבשם משמפו של ילדים ורוח קרה. הפעם הוא לא התרחק. להיפך נאחז במעיל שלה, קבר את הראש בכתף.

בוא, אמרה בשקט אחרי שנרגע קצת, בוא נסגור הכל אחת ולתמיד.

נסעו במונית אל ציפי, עוד רבע שעה. דניאל שתק, הביט בחלון. נועה אחזה בידו הקטנה והקרה שלו.

הדלת נפתחה מיד, כאילו חיכתה להם. חלוק, רולים בשיער, נעלי בית עם פפיון דמות של סבתא טובת מראה. אבל העיניים זהירות, עוקבות.

או, ציפי נבהלה, נסוגה פנימה, מה, אמא שלך שוב סוחבת אותך לפה? להפריד בינך לאבא שלך? נגדי?

דניאל התקדם, חצה את הסף. נועה ראתה את הגב הדק שלו, מתוח, ילדי כל כך מתחת למעיל שכבר קטן עליו.

סבתא, הרים ראש, ובקול שלו היה משהו חדש, בוגר, שיקרת לי?

ציפי מצמצה. לשנייה המסכה רעדה.

מה? דניאלי, מה אתה אומר?
הייתי אצל אבא. הוא סילק אותי. למה?

נועה ראתה איך הפנים של ציפי משתנות. המסכה של “הסבתא המושלמת” נסדקה העיניים התרוצצו, מחפשות תירוץ, תשובה, נעות ממנה לנועה.

דניאלי, הכול אשמה של אמא שלך, היא…
אמרת שהיא לא נותנת לנו לדבר. שהיא מונעת ממנו להתקשר. שהוא מתגעגע, מחכה לי. דניאל קימץ אגרופים עד שהפרקים הלבינו. אז למה הוא סגר לי את הדלת? למה אפילו לא רצה לדבר? למה הסתכל עלי כאילו אני זר?
אתה לא מבין, יש לו תקופה קשה…
אולי אמא אמרה את האמת? דניאל העלה את הקול, וציפי נסוגה אחורה. שהוא בכלל לא רצה אותי? שלא היה אכפת לו בכלל מהמשפחה? יש לו כבר אחת חדשה. תינוק. כולם שם מאושרים. בשביל מה הוא צריך אותי? רק מטרד, מיותר?

ציפי הזדקפה, הרימה סנטר. משהו בעיניים שלה התקשח.

היא הסיתה אותך! הצביעה על נועה. הכל אשמת אמא שלך, היא הרסה…
די!

הצעקה של דניאל הדהדה במדרגות, ונועה קפצה. גם ציפי נרתעה.

נמאס לי מהשקרים שלך! שנתיים סיפרת לי סיפורים על אבא, והוא אפילו ליום הולדת לא התקשר. לא רוצה לבוא לפה יותר. ואל תתקשרי אלי. אם אבא ויתר עלי גם אני מוותר עליו. על שניכם! הוא הסתובב, תפס את ידה של נועה. אמא, בואי.

ציפי נשארה בדלת, לבנה, פעורת פה. בפעם הראשונה נועה ראתה אותה חסרת אונים, אבודה, בלי שום מגננה של טענות אשמה.

להתראות, נועה אמרה בשקט וסגרה את הדלת.

בבית דניאל אכל שני משולשי פיצה קרה, שתה שלוש כוסות תה חם עם ריבת פטל. התכרבל בשמיכה המשובצת, שקט, אף אדום. בחוץ כבר היה חושך והאור מהלמפה עשה לפנים שלו צללים חמימים.

אמא.
כן, דניאלי?
סליחה.

נועה הניחה את הספל על השולחן, הסתכלה על הבן שלה כל הכתפיים הדקות, השיער הסורר, הקמט הילדותי במצח.

את תמיד ניסית, עשית בשבילי הכל, ואני… רק הקשבתי לסבתא. האמנתי לה, לא בך. דניאל הסתכל לרצפה, משחק בקצה השמיכה. זה לא יקרה שוב. אני מקשיב רק למה שאני רואה בעצמי. לא למה שמספרים לי.

נועה חייכה, התקרבה אליו עוד קצת, ליטפה אותו בשיער. הוא לא התחמק. בעצם, הוא אפילו נשען אליה, כמו כשהיה קטן.

הלקח היה כואב. קשה באמת. אבל נראה שדניאל למד אותו היטב.