תגיד, תשמע איזה קטע היה לי אתמול. חמותי קפצה אלינו לכמה שעות, ואני, אחרי רבע שעה כבר הרגשתי שאני לא מחזיק מעמד. אמרתי שאני קופץ רגע למקווה, אספתי את עצמי ויצאתי מהבית.
מגיע למקווה סגור לשיפוץ! חבל על הזמן, פשוט יום על הפנים.
ולחזור הביתה? לא באמת אופציה.
אז אני מתחיל לשוטט כזה ברחובות, ללכת סתם בלי מטרה, כי להיכנס לקניונים לבד ולהעביר את הזמן זה לא מרגיש לי גברי.
התיישבתי בספסל ליד גן העצמאות, לגמרי מדוכא.
ופתאום אני רואה זוג, אולי בני שישים, מטופחים כאלה, הולכים לאט, יד ביד, מביטים אחד בשני ומדברים בשקט.
תוך שאני בוהה בהם, אני חושב לעצמי: “תראה אותם, זוג כבר כל כך הרבה שנים ועדיין יש להם על מה לדבר. אצלנו, חמש עשרה שנה יחד, דיברנו הכל כבר לפני עשור, רוב הזמן שקט בבית”.
הם עוצרים, והוא כזה בעדינות מסדר לה את הצעיף, ממשיך לצעוד כאילו לא קרה כלום.
אני עצמתי עיניים ודמיינתי: איך אצלם לא נשחקה האהבה, ואצלנו אנחנו עוברים אחד ליד השני בבית, כאילו אנחנו אוויר.
אשתי, יעל הקטנה והדקה, תמיד עייפה, מהזן שנשבר מהשגרה. עובדת במפעל, שני ילדים, כל היום רצה.
תמיד מנקה, אף פעם לא יושבת לנוח אפילו לכמה דקות. מסתובבת בבית עם חלוק ישן, שיער מפוזר, רצה בין מטלות, ביד אחת סמרטוט, ביד שנייה מגב.
החיוך נעלם לה מהפנים, תמיד נראית מרוכזת ועצובה. לספר היא מגיעה רק מתי שהשיער כבר בלתי נסבל, כי אין זמן וכסף.
ואני יושב שם, נזכר כמה אהבנו פעם ועכשיו?
פתאום מתגנבת לי רכות כזאת בלב, געגוע מתוק שלא הרגשתי מזמן.
הרגשתי דחף לעשות משהו טוב בשבילה, להפתיע אותה.
החלטתי: לא יושב פה יותר. צריך לעשות לה מחווה, עכשיו.
פתאום רואה דוכן פרחים, כמעט נכנס בו מרוב מחשבות. חשבתי לעצמי, לקנות לה פרחים? היא תחשוב שהשתגעתי, תגיד שבזבזתי כסף במקום לקנות לרותם סניקרס לבית ספר. כמעט עזבתי, אבל לא הצלחתי לזוז.
אספתי אומץ, נכנס לדוכן. המוכרת הצעירה מחייכת, ואני מרגיש פתטי בפעם האחרונה שקניתי פרחים זה היה ביום החתונה.
חשבתי לקנות ורד אחד, לחסוך. משהו בפנים אמר לי אל תתבייש, אחד לא מספיק, זה לא מסמן כלום.
אז יצא לי מהפה: “תשע ורדים אדומים בבקשה.”
אפילו בעצמי נבהלתי מהבזבוז, כבר דמיינתי את יעל צועקת עליי.
הרגשתי שכל מי שעובר לידי ברחוב מסתכל ושופט.
התקשרתי לבדוק: “חמותי הלכה כבר?”
עולה במדרגות לדירה, דופק לי הלב, לא רגיל למצב הזה.
חשבתי, “אם יעל תתפוס קריזה, אקפל את הפרחים בלי לחשוב ואזרוק ישר לפח.”
היא בדיוק הניחה שקית קמח על השיש, הידיים עדיין נקיות. נכנסתי, נעמדתי מולה, לא פוצה פה, רק מסתכל.
היא הסתובבה וראתה את הזר, קפאה מרוב הלם.
“היה לי חשק, יעלי שלי, להביא לך. את לא תכעסי עליי, נכון?”
היא עמדה רגע, אחר כך לקחה את הורדים, קרבה לאף חייכה חיוך קטן כזה, של פעם.
זה כאילו שכל המפעל, כל הדאגות והחיים שלנו פשוט נעלמו.
היא לחשה: “תודה.”
הנחתי את האגרטל עם תשע הוורדים האדומים במרכז השולחן, והחדר כאילו התמלא אור חדש.
ראיתי אותה נוגעת בהם בעדינות, נעמדת פתאום מול הראי, מסדרת את השיער שהיה פרוע.
הפנים שלה החווירו מהמטלות, הפכו רכות וחולמניות לרגע.
ניגשתי וחיבקתי אותה מהמותניים, שנינו עמדנו ודממנו.
היא נעמדה כך, שקטה, רק לרגע קצר.







